זכרונות ילדות – פרק לפני אחרון!

"פולי!" עיניה של גוון רשפו. היא הביטה בסמי שהוריד את הקשת וחייך.
"אז נפטרנו מהמעצבנת הקטנה? גם טוב." סמי היה הפיראט היחיד שנשאר חי. כולם בהו בו.
גוון הביטה בזיק, והוא הנהן. הוא רץ לעבר סמי תקע חרב שלקח מאחד הפיראטים בגבו. סמי קרס.
כולם רצו אל גוון. היא הוציאה את החץ בידיים רועדות.
נחל-שקט אמר משהו, והוא ולוריס הצטרפו לכל האינדיאנים שחזרו לשבט שלהם. רק גוון והילדים האבודים נשארו להביט בגופה של פולי.
"אני מצטער." לחש זיק.
גוון הנהנה ומחתה דמעה שזלגה על פניה. "אני בסדר, זאת פולי ש…"
כולם שתקו, אפילו פיטר. הוא הביט בגוון והיא שמה לב שהעיניים שלו היו אדומות.
אלכס התכופף כדי להרים את הגופה של פולי ואז פער את עיניו. "היא נושמת!"
כולם חזרו להביט בפולי. אלכס ניער אותה טיפה והיא פקחה את עיניה. "כואב לי בלב."
גוון פלטה צרחה של אושר וכולם חזרו אחריה. היא חיבקה את פולי שהביטה בה בבלבול. "הכול בסדר, גוון?"
גוון מחתה את שאר הדמעות שלה. "את… איך את חיה?"
"מה?" היא שאלה.
"את לא זוכרת שסמי פגע בך עם החץ?"
היא הנהנה.
"אז איך זה שלא מתת?"
פולי חייכה חיוך שובב. היא הוציאה מחולצתה שרשרת שעליה היה מושחל בלוט מחורר. "אני… לקחתי את זה איתי מהבית."
גוון פערה את עיניה. "זאת השרשרת של אימא! חשבתי שאיבדתי אותה כשהיא נתנה לי אותה."
פולי הסמיקה. "גנבתי את זה מהחדר שלך כשהיית במקלחת."
פולי נראתה כאילו חוששת שגוון תצרח עליה, אבל היא רק חייכה. "לא אכפת לי, זה הציל לך את החיים."
"בדיוק כמו שהציל את החיים של ונדי." זיק צחק. "כנראה שהמזל המוזר שלכן עובר בגנים, הא?"
פולי חייכה. "כן… כנראה."
פיטר חייך. "לוונדי היה יותר מזל ממך."
פולי קמה ומשכה בכתפיה. "אני לא יודעת, היא התבגרה."
גוון נאנחה וקמה גם. "אנחנו עדיין צריכות לחזור הביתה, פולי."
כולם שוב השתתקו. פיטר הביט בגוון בחשש. "אז… אתן תחזרו? בשנה הבאה אני אבוא לקחת אתכן?"
פולי הביטה בגוון והתחננה בלי מילים. גוון חייכה. "כן."

גוון ופולי הסכימו לעזור לילדים האבודים לסדר את הבית מחדש, ואז פיטר לקח אותן בחזרה לבית שלהן.
הפעם הדרך לקחה רק יום. כל הזמן הזה פולי לא זזה מגוון, וגוון ידעה שפולי מפחדת לחזור הביתה. הן נעדרו ליותר מדי זמן.
"מה יקרה אם החלון יהיה סגור?" פולי שאלה בחשש. "מה יקרה אם ילד אחר יישן במיטה שלי כמו שפיטר סיפר?"
גוון נאנחה. "יהיה בסדר, פולי. אימא לא שחכה אותנו."
למעשה, גוון היא זאת ששכחה את אימא שלה. היא לא זכרה איך היא נראתה, איך נהגה להתלבש, אפילו לא את השם שלה. מרגרט, אולי?
פיטר פלט יללה עצובה ונעצר מול בית ישן בבלומסרבי מספר ארבע-עשרה.
"הגענו," הוא מלמל האומללות. "הנה הבית שלכן."