זכרונות ילדות – פרק ארבע-עשרה

המסיבה של הילדים האבודים נמשכה עד הערב.
במרכז המסיבה אנחנו רואים את פולי ואת פיטר – שניהם קופצים ורוקדים. סביבם רוקדים, כיאה לאינדיאנים, לוריס ונחל-שקט. גוון ושאר הילדים האבודים רוקדים במעגל השלישי כשמאט רוקד ומזגזג בין כולם. גוון מנסה להגיע אל פולי ופיטר, אבל נאלצת להישאר עם הילדים האבודים. רחוק מכולם יושב זיק, שמאס בחגיגה והתאמן על השוט שלו.
"כמה שאני אמיץ!" צעק פיטר. פולי שילבה ידיים בזעם.
"ומה איתי?" היא אומרת בכעס, אבל עדיין יש חיוך על פניה.
פיטר משך בכתפיו. "את עשית קצת."
כולם צחקו. פיטר ניגן בחליליו עוד מנגינה אחת עד שכולם הפסיקו לרקוד והיו מותשים לגמרי, ריקודים וחגיגות כל היום זה דבר מעייף.
"אני הולכת לישון…" מלמלה פולי וגררה רגליים לעבר חדרה.
"ממש לא, קודם את לוקחת את התרופה שלך." גוון תפסה בידה של פולי ולקחה אותה למטבח. כל הילדים נאנחו וזחלו אחריה.
טינקרבל עפה מעל כולם וחיכתה לרגע שאליו חיכתה שנים רבות. סוף כל סוף היא נפטרת מכל הבנות של וונדי לנצח.
כל הילדים קירבו את התרופה אל פיהם. מאט מעד ושפך את הכוס שלו.
"מאט!" צעקה גוון והניחה בחזרה את הכוס שלה על השולחן. טינק רצתה לצעוק מרוב תסכול וציפייה לרגע.
"אני מצטער, אני די עייף." מאט היה אדום לגמרי. אנדרו הנהן כאומר: עכשיו עוד מישהו מבין אותי.
גוון חייכה. מכל הילדים האבודים היא הכי אהבה את מאט המתוק והתמים. "זה בסדר, אתה יכול לשתות את התרופה שלי."
לא! אל תתני לו! רצתה טינק לצעוק, אבל אף אחד לא היה שומע אותה בכל מקרה. היא נאלצה לראות את מאט שותה את התרופה עם הרעל שנועד לגוון.
מיד מאט קרס. גוון ניסתה לעזור לו לקום, אבל אז צווחה.
"מה קרה למאט?" כל הילדים האבודים בהו במאט.
"הוא – הוא…" מלמלה גוון. עיניה נצצו מדמעות. "הוא מת."
כולם שתקו. פולי חיבקה את גוון בפחד, הילדים האבודים ושני האינדיאנים לקחו סדין לכסות את גופתו של מאט, זיק בעט בכיסאות בזעם.
רק פיטר נראה מבולבל. הוא גירד בראשו. "מה זאת אומרת, הוא מת?"
אלכס, מלורי ואוולין לקחו את הגופה של מאט, כולם בכו.
"הוא מת, פיטר, הוא לא יחזור." הקול של גוון רעד.
"חשבתי שרק פרחים מתים." מלמל מייקי.
גוון לא יכלה יותר עם הבורות של כולם. גם אם הם הבינו שמשהו קרה, הם לא הבינו מה זה באמת אומר. רק זיק הבין את זה, וזה לא היה זמן טוב לדבר איתו.
היא אחזה בידה של פולי ולקחה אותה למחסן הנשקים. לפולי היא נתנה סכין והיא לקחה רובה וחרב.
פיטר עף לעברה והיה נבוך. הוא לא הבין למה היא כל כך כועסת, ולמה קודם היתה עצובה. "לאן אתן הולכות?"
גוון טענה את הרובה שלה בזעם. "להרוג סופית את הפיראטים, ואז לחזור הביתה, ולא לחזור לכאן יותר."