זה לא אמיתי, נכון? פאנפיק על מפוצלים (פרק שני)

אני מתעוררת בשעה מוקדמת מהרגיל, למרות שאי אפשר בדיוק להתעורר אם לא ישנים.
מבחן ההתאמה יערך בעוד שעות ספורות בלבד- והזמן עובר מהר מדי, יכול להיות שאחרי מחר כבר לא אהיה פה יותר. הכל תלוי בי. בבחירות שלי.
או ליתר דיוק במה שהמבחן יחליט בשבילי אני רוטנת לעצמי, ומתלבשת. אחרי שאני לבושה, אני בוחנת את עצמי ארוכות במראה שבחדרי. אני לבושה בבגדים הרגילים של אומץ לב; גופייה שחורה צמודה, ז´קט עור וג´ינס שחורים ארוכים. המראה שלי חסר ייחוד מכל בחינה שהיא. אני אוספת את שיערי החום, שבאור השמש נראה זהוב, לצמה ארוכה שנשמטת על גבי. העיניים הכהות, כמעט שחורות, שלי נועצות מבט בעינייה הכהות של הנערה שמולי. אני נועלת את נעלי הספורט השחורות שלי, ויוצאת מהבית לכיוון הבור. שוב. הפעם אני פונה לכיוון סדנת הקעקועים. מעולם לא הייתי שם לבדי. בתוך הסדנה יש שני אנשים, אני מזהה אותם בשמותיהם בלבד, האישה עם השיער השחור, שמתחיל להאפיר, היא טורי, והאיש הרזה שכל גופו מכוסה קעקועים, הוא בד. נכנסתי פנימה ברעד. טורי מסתובבת אליי.
"באת לעשות קעקוע?" היא שואלת. אני מהנהנת. "איזה את רוצה?" המשיכה.
"אה…"
"תסתובבי לך פה, תבחרי, ואז תגידי לי." היא אומרת. אני מסתובבת קצת בסדנה. הקירות מכוסים תמונות. הסתכלתי מסביב, לא ראיתי שום דבר שהיה נראה לי מתאים, או יפה במיוחד.
אבל האם אני עושה את הקעקוע בגלל היופי? לא. אני יכולה לענות לעצמי על זה. אני עושה אותו כדי להזכיר לי מי אני, למרות שאני לא באמת יודעת. וגם שאם לא אחזור לכאן, ישאר לי קצת מהבית. אני שמה לב לציור של כמה ציפורים שעפות ביחד. הציור מוצא חן בעייני, ואני מצליחה לשייך לכל אחת מן הציפורים דמות מוכרת ואהובה. השתיים שבראש אלו ההורים שלי, הציפור הקטנה מאחוריהן, היא ג´ורג´, שתי אלו שלידן, אלו חברותי, ג´יינה, וטארה.
"אני רוצה את הציפורים האלו," אני אומרת. "פה, על השכמות שלי, מאחורי הכתף" אני מצביעה עליו בזמן שאני מורידה את ז´קט העור, כדי לחשוף את המקום.
בזמן שטורי מקעקעת את הציפורים על גבי, היא שואלת אותי שאלות.
"איך קוראים לך?"
"קארן בריק" אני עונה בקצרה.
"את כבר בת שש-עשרה?"
"האמת שכן, לפני חודשיים." טורי נעצרת לרגע.
"אז היום הוא מבחן ההתאמה שלך." היא ספק שואלת ספק אומרת.
"כן" אני פולטת. היא שותקת במשך כמה דקות, ואז אומרת "סיימתי." השכם הימנית שלי מעקצצת.
"תגידי, יש לך אחים?" היא שואלת לבסוף.
"היה לי אחד." אני עונה ללא רגש, וכשהיא מרימה גבה אני מוסיפה, "הוא ערק"
~~~~~~
טלטולי הרכבת, שבדרך כלל עוזרים לי לחשוב בצלילות, הפעם מערערים את מחשבתי.
ג´יינה וטארה מפטפטות בהתלהבות, שתיהן בטוחות שיישארו באומץ לב.
"ואת, קארן?" טארה שואלת פתאום.
"מה?" אני מתנערת.
"שאלתי, אם את מודאגת מהמבחנים" היא חוזרת באיטיות.
"אה… ל… כן." אני מגמגמת.
"אנחנו מגיעים!" צועק אחד מחברי אומץ לב המבוגרים יותר.
ג´יינה מסובבת טבעת הנעוצה בנחיר השמאלי שלה. "סוף סוף מגיע החלק הכיפי."
בדרך כלל הקפיצה מהרכבת ממלאת אותי אדרנלין. הפעם היא מרוקנת אותי. אני כמעט ולא מצליחה לשאוב את הכוח לקפוץ, אז ג´יינה אוחזת בידי וגוררת אותי יחד איתה.
"בחייך, קאר, מה קרה לך?" היא שואלת. "בדרך כלל את קופצת ראשונה"
"שנייה" טארה מתקנת אותה. "אחריי"
"לא יודעת… המתח… כנראה" אני שולחת לעברן חצי חיוך, בתקווה שזה יעזור. דבר אחד אני יודעת. לפלג כנות אני לא אשתייך.
~~~~~
אנחנו יושבות בקפיטריה של בית הספר, במודעות לכך שהיום זאת תהיה הפעם האחרונה.
אני מתבוננת סביבי על האזור. חברות פלג ידידות משחקות במשחק חברה כלשהו, בגדיהן, בצבעי אדום וצהוב, הם הבולטים ביותר מבין שאר בתלבושות. חברי אוריינות יושבים וקוראים. מדי פעם יש בי רצון עז להצטרף אליהם. לחפש אחרי יידע, לקרוא ולקרוא. אני אוהבת לקרוא, למרות שהמשפחה שלי לא כל כך אוהבת את זה. בקצה השני של האולם, פלג הקרבה עצמית יושבים בשקט מוחלט, לעומתם, אנשי כנות מתווכחים בקולניות, אני לא בטוחה על מה.
מדי כמה דקות, מישהו קורא בשמות של עשרה נערים ונערות, שניים מכל פלג. ג´יינה יוצאת לפניי.
"בהצלחה!" אני אומרת לה, למרות שאי אפשר להצליח או להיכשל במבחן הזה. כחצי שעה אחר כך, קוראים לי ולטארה. אני מקווה שאני לא נראית כמו שאני מרגישה. אם כן, המצב שלי לא טוב.
אני נכנסת ברעד לחדר מספר שלוש, בעוד טארה צועדת בביטחון אל מספר ארבע.
בחדרי המבחן מעולם לא הייתי, כי הם משמשים אך ורק למבחני ההתאמה. קירות החדר מכוסים מראות ודמותי- החיוורת יותר ממה שחשבתי- מביטה אליי מכל כיוון. במרכז החדר יש כיסא, המזכיר כיסא של רופא שיניים, ולידו עומדת אישה מפלג הקרבה עצמית. שיערה החום אסוף בתסרוקת פשוטה, והיא לובשת בגדים אפורים פשוטים. בניגוד להרבה מחברי אומץ לב, ובעצם גם שאר הפלגים, לי אין דעות קדומות על הפלג שלהם. לא שהייתי רוצה להצטרף אליו. אם הייתם שואלים אותי, אני בן אדם מאוד אנוכי. רובנו כאלו, ואלה שלו משתייכים ל הקרבה עצמית. אני בוחנת את הכיסא במשך דקה ארוכה, עד שהאישה פוצה את פיה. "שבי, זה בסדר." אני צועדת קדימה בהיסוס ומניחה את ידי על משענות הידיים. האישה מתקרבת אליי ומתחילה להצמיד למצחי אלקטרודות.
"איך קוראים לך?" אני שואלת פתאום. האישה נראית מופתעת מעט.
"אמה" היא עונה בקצרה.
"מה הולך לקרות עכשיו?"
"אני לא יכולה להגיד לך" אמה מתחילה להצמיד למצחה אלקטרודות נוספות. כשהיא מסיימת, היא מושיטה לי בקבוקון, מלא בנוזל שקוף. הוא נראה כמו מים, אבל אני לא בטוחה.
"מה זה?"
"פשוט תשתי את זה, הכל יהיה בסדר."
"זאת הדמיה, נכון?" אני שואלת בפתאומיות. אמה נראית ממש מופתעת עכשיו. כנראה שרוב האנשים לא מגלים את זה.
"באת מאומץ לב, נכון?" אני מהנהנת.
"זאת הדמיה או לא?" אני מתעקשת.
"אני… אני לא יכולה להגיד לך." אמה נאנחת. "פשוט שתי את הנוזל." אני לוקחת מידה את הבקבוק, ומרחרחת. אין לו ריח. אני מחליטה לא לקחת סיכונים- דבר לא אופייני לחברי הפלג שלי- סותמת את אפי, ושותה את כל תכולת הבקבוקון. העולם סביבי מחשיך.