זה כבר ניחם אותו- עוד פאנפיק על וואן פיס

אוספ הביט בו, רוחן מעל נאמי עם צלחת בידו וחיוך חביב על פניו.
היא חייכה חזרה, ולקחה את הצלחת בעדינות. אך אוספ ראה איך גילגלה את עיניה שהסתובב.
הוא מעולם לא חיבב את נאמי, הוא ידע שיש בה משהו חשוד. היא הייתה יפה מידי, תככנית מידי, ונבזית מידי.
הוא עדיין לא סלח לה על הפעם ההיא, סנג'י נלחם בכל כוחו כדי להגן עליה. מול איש בחליפה מכנית שמסוגל לחשמל אותו למוות בלחיצת כפתור. היא לא הסכימה שינטוש את השקיות שלה, השקיות שהוא סחב בשבילה. השקיות שמשכו את כל החשמל אליו.
מאז אוספ נשבע שהוא לא יתן לה לנצל את סנג'י יותר, שבועה שהוא שבר תוך פחות משעה. אבל הוא המשיך להתריס כנגדה במחשבותיו, זה שיפר את הרגשתו.
מבטו החום המשיך לעקוב אחרי סנג'י שזה נכנס למטבח. וכמו תמיד שהוא יצא מטווח ראייה- ליבו של אוספ נצבט. סנג'י פשוט היה בסכנה יותר מידי פעמים בשביל שאוספ יניח לו לחמוק ממבטו ללא כל תגובה, הוא לא הצליח לזכור מתי עבר שבוע שלם בו סנג'י לא היה בסכנת מוות בכלל. כמובן שגם זורו ולופי הסתכנו, אך הוא לא פחד עליהם כפי שפחד על סנג'י.
כמובן שהיה לו אכפת- הם חברים שלו. אבל סנג'י… הוא היה יותר מחבר. הוא היה שותף, הוא היה נשמה תאומה. במשך שנים הוא ניסה לרמוז לסנג'י על תחושותיו, בין אם אלא היו המחמאות הקטנות על לבושו המהודר, ובין אם אלו היו המעשים הנועזים ומסכני החיים שביצע כדי להגן עליו. טוב, הוא לא ממש ביצע אותם. אבל הוא חשב על זה, זה עודד אותו.
הוא התכוון לעשות את זה, רק שפיק הברכיים שלו ניצח. מידי פעם הוא נזף בעצמו במחשבותיו,
"איך אתה תוכל להיות קפטן אוספ האמיץ אם אתה נותן לכל סכנה קטנה להפחיד אותך?"
אך זה לא עזר, אוספ נשאר פחדן. פחדן ושקרן. פחדן מכדי לנשק את סנג'י.
הוא חשב על זה הרבה, הוא התכוון לעשות את זה כמה פעמים. הוא בהה שעות ארוכות בשפתיו הדקות, או בעיניו הכחולות, או בידיו הדקות שנעו בחן ומהירות שבישל דברים מופלאים.
פעם אחת נאמי דרכה על ידו, היד המדהימה ההיא. היא דרכה עליה בכוונה וסובבה את עקבה. אולי לכל חברי הצוות זה נדמה כעוד אחד ממעשי האלימות חסרי החשיבות שהתבצעו על הסיפון מידי פעם. אך אוספ התמלא זעם באותו הרגע.
"את לא יכולה לעשות את זה! את לא יכולה לעשות לו כזה דבר! אולי סנג'י לא מרביץ לבנות אבל אם את לא תעזבי אותו עכשיו ותתנצלי את עלולה לגלות שלי אין את המוסר הזה!!!" זה מה שהוא רצה לצעוק, אבל הוא לא צעק. הוא צעק במחשבותיו, זה ניחם אותו.
וסנג'י יצא שוב מהמטבח, הפעם צלחות פחות מהודרות לשאר חברי הצוות. הם ישבו על הסיפון ונהנו מהלילה רצוף הכוכבים, אוספ ישב על מעקה הספינה והתעסק לכאורה בכלי הנשק החדש שלו.
"אתה תצטרך את המשקפת הזאת כדי לאכול אתה יודע." אמר קול, אוספ הרים את מבטו וכמעט נפל אחורה מרוב בהלה שכל שדה הראייה שלו היה עור בהיר. סנג'י צחק שאוספ הרים את המשקפת. הוא ניסה לחשוב על משהו מתוחכם ושנון להגיד.
"אני חייב להודות, אתה נראה הרבה יותר טוב שאני לא רואה רק את האף שלך." זה מה שהוא התכוון להגיד, אך לרוע המזל המילים נאמרו רק בראשו. הוא לחש אותן בשקט מאוחר יותר באותו הערב, שאף אחד לא שמע. זה עזר למצב-רוחו.
להפתעתו הרבה סנג'י התיישב לידו, ולא נחפז לתפוס את המקום ליד נאמי.
"מה אתה מכין?" הוא שאל, אוספ השתדל שלא להעלות מבט מופתע על פניו.
"אתה זוכר את פטיש עשר-הטונות? מהקרב עם Mr. Four?" סנג'י הנהן וחייך שנזכר באחד הטריקים הכי מתוחכמים שאוספ סידר אי פעם. פטיש ששקל פחות מחמישה קילוגרם אך יצר את הרושם שהוא שוקל עשרה טון, והפחיד את האויבים שלהם למוות. סנג'י לא היה שם אומנם, אך צ'ופר ואוספ דאגו שכולם יזכרו את הסיפור.
"אז אני עובד על גרסה משופרת שלו." חייך אוספ בגאווה, והרים ביד אחת ידית עץ שמנגנון מורכב למחצה היה מחובר אליה.
"פטיש מאה-הטונות!" הכריז בחגיגיות. סנג'י צחק. "זה ריאלסטי." הוא אמר, אוספ חייך וקיווה שהסומק בלחיו לא בולט יותר מידי.
"עכשיו, תאכל. לפני שזה יתקרר." אמר סנג'י והצביע על קערת המרק העשיר שמסתבר שנחה על המעקה, אוספ השתדל לטרוף אותה בחן.
אחרי ארוחה נהדרת ושיחה ארוכה מאוד עם סנג'י אוספ הלך לישון, חיוך ענק על פניו. אך הוא לא הצליח להירדם, ההתרגשות הייתה רבה מידי.
אחרי בערך שעה להערכתו הדלת נפתחה ומישהו נכנס פנימה. אוספ מיהר להעמיד פני ישן, הוא לא היה בטוח מדוע. לבו פרפר, הוא זיהה בין הצעדים הרבים גם את צעדיו של סנג'י.
"אז עשית את זה?" שאל קולה של רובין. "כן. וצדקתם, אני חושב שהוא באמת היה צריך שיחת עידוד קטנה." ענה סנג'י, אוספ ניסה לפענח את דבריו. "אבל בפעם הבאה שאחד מכם יעשה את זה, זה היה ממש מביך." הוא גיחך. אוספ זיהה גם את קולותיהם של זורו ולופי. ליבו נצבט, הוא דיבר איתו… אבל רק כי הם ביקשו ממנו לעשות זאת… הוא לא נהנה מהשיחה כלל… "שיחת העידוד" הייתה מטלה שהוטלה על סנג'י בצורה רנדומלית לחלוטין, ולו הוא היה יכול הוא היה מעביר אותה לבא בתור.
"אני לא צריך אותכם או את "שיחות העידוד" שלכם! ואם אתם חושבים שאכפת לי מה אתם עושים או לא עושים אז תחשבו שוב! חבורת פוצים מתנשאים! ואתם עוד קוראים לי פחדן!!!" זה מה שהוא רצה לצעוק, אך עיניו עדיין היו עצומות ושינתו המזויפת עדיין שררה. שוב, המילים נשמעו אך ורק בראשו.
אך הוא לחש אותן מאוחר יותר. שבכה אל הכר בשקט ככל האפשר.
זה לא הרגיע אותו.