והיא לא ידעה

סיימון וקליירי ישבו בחצר הבית של סיימון. זו הייתה שעת ערב מוקדמת. קליירי נשענה מעט על השולחן, עיניה הירוקות כאיזמרד – העיניים שהוא כל כך אהב שהביטו בו, שחייכו אליו. העיניים שכל כך אהב לשקוע לתוכן, להביט בהן – היו חולמניות מעט נעוצות במרחב האין-סופי של השמיים שהיו כעת בגוונים של כחול, אדום וסגול. הוא ידע שהיא שוב שוקעת במחשבות שלה, המחשבות שהיא מעולם לא שיתפה אותו בהם. המחשבות שבכל פעם ששקעה בהם שכחה ממנו קליל. אבל כרגע זה לא היה אכפת לו. והוא רק בהה בה. בתלתלים האדומים שלה, שמסגרו את פניה העגלגלות, המנומשות. היא לבשה גופייה לבנה – שהכתפייה שלה החליקה שוב ושוב מכתפה. ומכנסיים קצרים. הרגל שלה הייתה צמודה לשלו, והעבירה צמרמורת נעימה בעמוד השדרה שלו. היד הדקה שלה, שהייתה זרועה קליל בנמשים כמו שאר גופה, הושטה בקלילות ונטלה עוגיית שוקולד-צ'יפס מהקערה שעל השולחן. הוא בהה ביד החיוורת שלה, שהושטה באיטיות לפיה. השפתיים הורודות שלה נסגרו סביב העוגייה החומה ושברו אותה. שפתיה נעו שלעסה, פירורים חומים נותרו בזוויות פיה, והיא הושיטה את ידה שוב לעוגייה. הוא בהה כמהופנט בעוגייה שהתפצחה בפיה, בפה הלועס. אוי אלוהים, היא חייבת להתעלל בו ככה? הוא המשיך להביט בה, מתעלם מהפירורים שמילאו אותה, את השולחן ואותו. ורק הביט בה. הוא כל כך אהב אותה. את התלתלים האדומים שלה שצנחו משני צידי פניה ועל כתפיה, את העיניים הירוקות שלה, את הקול העדין והמתוק שלה.הוא אהב אפילו את נחרות הצחוק שלה, שהיא התביישה בהן מאוד. הוא חשב שזה מתוק. הוא היה מוכן לעשות למענה הכל, הכל. כל מה שהוא רצה היה להיות בחברתה, לשמוע אותה, להביט בה. לדעת שהוא לעולם לא יאבד אותה. למה היא לא יכולה להיות שלו? אוי אלוהים, הוא צריך להפסיק לחשוב על זה. אסור שהיא תדע – בנתיים. חוץ מזה, אריק, מאט וקירק יצחקו עליו לתמיד אם הוא יספר לה עכשיו. הרי היא לא מרגישה כמוהו, זה מה שאריק טרח להזכיר לו שוב שוב. אבל מי אמר? למה לו להסתמך על אריק? הרי המבט שבו היא הביטה בו תמיד – הוא היה כל כך שונה מהמבט שהיא הביטה בו בשאר הבנים שהכירה. העיניים שלה תמיד נצצו שהיא הביטה בו, והחיוך שלה היה רחב יותר, זוהר יותר, אמיתי יותר. היא חשפה בפניו כל כך הרבה סודות שלה, והוא חשף בפניה כל כך הרבה. היא תמיד ידעה איך לנחם אותו, לעודד אותו, להרגיע אותו. והוא תמיד ידע איך להרגיע אותה. ושהוא חיבק אותה – היא הייתה מתכרבלת בו כל כך! והייתה מחייכת, נראית כל כך מאושרת.
הוא לא צריך להקשיב לאריק, הוא צריך לנסות –
"קליירי?" קולו יוצא גבוה מעט. אוי, אלוהים, למה?
היא בבת אחת מפנה אליו את מבטה. "כן סיי?" היא מחייכת אליו את החיוך המתוק שלה, חושפת את שיניה הלבנות.
"אני –" למה הוא לא מצליח לדבר? למה הוא מגמגם כל כך?
גבותיה מתכווצות בדאגה שהוא ממשיך בגמגומיו. "קרה משהו?" היא שואלת בדאגה כנה.
הוא פותח שוב את פיו, מתכוון לומר לה. אך הקול הלגלגני של אריק משתיק אותו. 'תעשה טובה לואיס, היא לא אוהבת אותך. היא לא תאהב אותך. בחורים מהסוג שלך לעולם לא מוצאים חן בעיני בחורות כמוה'.
הוא בלע את רוקו. "לא, הכל בסדר." הוא התאמץ לחייך, להישמע קליל. "אני אלך להביא עוד עוגיות." והוא מתרומם, מחזיר לה חיוך והולך למטבח, למלא את הצלחת שוב. ממשיך במשחק, כרגיל.