הקדמה-Make you fall in love:Lashton

לפני שאני מתחילה אני רוצה להגיד שאני פשוט אכתוב כל פעם Myfil במקום כל הכותרת כי זה ארוך מדי.. וזה סיפור על לאשטון מה שאומר שזה פאנפיק על לוק ואשטון מפייבסוס מה שאומר גייז. אז מי שלא אוהב, מפריע לו אז פשוט לא לקרוא.
לארי מהצד. תהנו!

הקדמה-משפחה:

"אשטון?" הוא הרים את מבטו אל האישה עם החיוך המזוייף. הוא אומנם היה רק ילד קטן בן חמש, אך הוא הוא ידע לזהות מתי מישהו מחייך, ומתי מישהו מחייך. "יש כאן אנשים שבאו לראות אותך," היא אמרה לו.

אשטון הביט אל עבר הכניסה של המשחקייה והבחין בשני בחורים צעירים עמודים שם, מחייכים אליו.

"הם רוצים ילד?" הוא שאל בתמימות של ילד קטן. אשטון היה מספיק זמן במקום הזה כדי לדעת כשאנשים באים, הם רוצים ילד או ילדה לגדל, לצרף אותם למשפחה שלהם.

"כן אשטון הם רוצים ילד," ענתה לו בחביבות. "הם רוצים ילד שהם יוכלו לקחת איתם הביתה ולהיות משפחה. אז למה שלא תלך לבדוק אם אתה תוכל להיות המשפחה שלהם?"

אשטון לא נזקק ליותר מזה בשביל לעזוב את המשחק בו שיחק ולרוץ לעבר הבחורים.

"אתם רוצים ילד?" עיניו נצצו בהתרגשות.

"כן," אחד מהם ענה, כשהוא מתקופף לגובהו של אשטון "אך לפני זה, מה שמך?"

אשטון חייך בגאווה. "אני אשטון! ואני כבר בן חמש וקצת."

האיש לא יכל שלא להשבע בקסמו של הילד מיד. היה זה ברור שהם לוקחים את הילד איתם.

"וואו! בן חמש וקצת? אז אתה ממש גדול! אני הארי, הבחור כאן שלידי הוא לואי." הארי הציג את עצמם בחיוך, אחד אמיתי.

"ואתם ביחד? כמו אבא ואמא?" אשטון התחיל לחקור בסקרנות.

לואי חייך והתכופף גם הוא. "בדיוק! אני האבא והארי הוא האמא." הארי הביט בלואי בהפתעה.

"תתעלם מלואי," הוא אמר לילד הקטן, שנראה מופתע.

"חשבתי שאמא אמורה להיות בת ואבא בן…" אשטון אמר בבילבול.

לואי והארי החליפו בינהם מבטים. "כן, טוב, אני ולואי מיוחדים," הארי ענה לבסוף.

"מיוחד זה טוב נכון?" שאל אשטון בחיוך.

"בדיוק! וגם אתה מיוחד, אם כי בדרך שלך… אז למה שלא תהיה הילד שלנו ונהיה משפחה שמחה ומיוחדת?" הפעם לואי ענה בתגובה לדבריו של הילד, פורע את שיערו בחיבה.

אשטון היה מופתע. הם רצו אותו. הם רצו להיות המשפחה שלו. "אנחנו נוכל להיות משפחה?"

"כן ברור!" הארי ענה בשמחה. זה היה ברור שהוא רוצה לצרף את אשטון הקטן למשפחה שלו ושל לואי.

הילד הקטן הביט בשניהם במבט מעט עצוב לפני ששאל, "ואתם לא תרביצו לאשטון, נכון?"

הם הביטו בו בהפתעה. הם ידעו שהילדים פה היו בעלי עבר קשה, אבל השאלה תפסה אותם לא מוכנים.

"מה? לא! ברור שלא!למה שנרצה לעשות דבר כזה אשטון?" הארי חיבק אותו. "אני ולואי הולכים לאהוב אותך-לא אנחנו כבר אוהבים אותך, אז אנחנו לא נעשה דבר כזה בחיים."

"אז אני רוצה להיות המשפחה שלכם."

לואי חייך וקם. "אני הולך לטפל בטפסים אוקיי?" הארי הנהן, עדיין מחבק את הילד. "אני מציע שאתה ואשטון תלכו לארוז את הדברים שלו כדי שנוכל לצאת מפה כמה שיותר מהר, להיות משפחה."

–

"לואי? הארי?" אשטון שאל מהמושב האחורי של המכונית.

"כן אש?" לואי ענה, שאל.

אשטון הסמיק מעט לפני שדיבר. "אני יכול לקרוא לכם אבא?" הוא שאל במבוכה.

הארי חייך חיוך גדול. "כן! אבל כדי שלא נתבלבל, לואי יהיה אבא ואני פאפה טוב?"

(לא ממש ידעתי מה עוד לכתוב חוץ מפאפה )

"כן!" אשטון ענה בשמחה.

לואי הרים גבה. "פאפה? באמת?"

הארי צחק. "פשוט תסתום."

הנסיעה הייתה ארוכה, שעתיים וחצי שעות. אבל זה לא היה נורא כל כך. לואי והארי ניהלו שיחה עם אשטון על הדברים שהוא אהב לעשות, כמו לנגן ולצייר. הם גם גילו שהטעם במוזיקה שלו לא רע כאשר הדליקו את הרדיו. והם בהחלט גילו כי הם מתאהבים בילד הקטן יותר ויותר בכל רגע שחלף.

"הארי?" לואי ניער מעט את כתפו של הארי.

"ממממ?"

"תקום, הגענו." לואי הסביר לבחור המנומנם. "תסחוב את הדברים של
אשטון, אין לו הרבה."

הארי הנהן ויצא מהמכונית כשאחריו גם לואי.

לואי פתח את הדלת של המושב האחורי והביט באשטון הישן. הוא היה הדבר הכי חמוד שראה אי פעם. טוב, חוץ מהארי כמובן.

הוא הרים אשטון ונעל את דלת המכונית כשהארי סיים לקחת את הדברים.

"הוא כזה חמוד," הארי לחש ללואי בשקט כשהם נכנסו לדירה.

"אבא?" אשטון לפתע שאל, עינייו עדיין סגורות.

"כן?"

"אני יכול לישון איתך ועם פאפה?" הוא שאל, מהדק את אחיזתו בלואי.

לואי צחק והביט בהארי בחיוך. "אני לא רואה סיבה שלא." הוא הניח את אשטון על המיטה הגדולה שחלק עם הארי.

"תודה…" הוא מלמל לפני שנרדם שוב.

הארי חייך ונשק לילד על מצחו. "תמיד. אנחנו הרי משפחה לא?"