הקדחת והמפלצת
לדלג לרציתי להוסיף
~~~~~~~~~~~~~
"הוא קודח." נאנח צ'ופר.
"אתה חייב לעשות משהו! אין לך איזה כדורים להורדת חום או משהו?!" קרא אוספ. "נתתי לו כל מה שהיה לי! שום דבר לא עוזר!" התייפח צ'ופר בתשובה.
"נאמי…" סנג'י נאנק, "נאמי… תברחי…" צ'ופר החניק יפחה. כבר אתמול בערב סנג'י סיפר לו על החולשה המזדמנת, על הסחרחורות… צ'ופר הניח שזה וירוס כלשהו, ואמר לו לשתות הרבה מים. ובבוקר, כשהם היו צריכים לנער אותו מעט כדי שיקום, צ'ופר ידע שמשהו לא בסדר. ואחרי כמה צעדים הוא גילה שהוא צדק- הברכיים של סנג'י קרסו תחתיו. ברגע שצ'ופר נגע במצחו הוא ידע, זה הרבה יותר מסתם וירוס.
ומאז החום שלו רק עלה, צ'ופר ידע שלבסוף ההזיות יתחילו, אבל עכשיו שזה קרה באמת…
"נאמי! תרוצי!" סנג'י צעק.
"בבקשה! חייב להיות משהו שתוכל לעשות כדי לעזור לו!" לופי צעק.
"הוא הרופא לופי, הוא אומר שהתרופות לא עוזרות. אם הייתה דרך אחרת הוא כבר היה מספר לנו, אולי כדאי שנתחיל להיפרד." זורו אמר ברוגע מפתיע.
"איך אתה יכול להגיד את זה!" צווחה נאמי. "הוא עוד לא מת!"
"לא אמרתי שהוא מת." התעקש זורו.
"אבל התנהגת ככה!" זורו נאנח בתסכול.
"תתפלאי, אבל גם אני לא כל כך נהנה לראות אותו צורח ככה! ואת לא היית כל כך נכונה להיות המלאך השומר שלו שהוא היה בסדר!" הוא צעק.
"למה אתה רומז בדיוק?!" נאמי קמה מכיסאה וצעדה לעברו. הוא רחן קדימה כך שעיניו יהיו בגובה עיניה שלה.
"שאת אוהבת להרגיש טוב עם עצמך!" דווקא אוספ היה זה שמיהר לענות. "כאילו את איזו קדושה מעונה! לא טרחת להיות כל כך חמדה שהוא היה בריא! תזכירי לי מה את אמרת בבוקר שהוא התמוטט? 'תתגבר על זה? תמשיך כמו גבר?' רק בגללך הוא לא פרש למיטה עוד אתמול בערב! מי יודע? אם צ'ופר היה בודק אותו כמו שצריך עוד אז אולי הוא לא היה חצי מת עכשיו!" הוא צווח. נאמי תפסה באפו הארוך הכריחה אותו להתכופף אליה.
"אתה תשתוק! Long Nose!"
"לך אין זכות להגיד לאף אחד לשתוק חתיכת זונ-"
"די!" לופי קטע אותם. "תפסיקו כבר לריב, אתם לא מבינים? הוא שומע את זה! הכל משתלב לו בחלומות." הוא נמנע בכוונה מלהשתמש במילה 'הזיה'. "אתם רוצים שהוא יחשוב שהצוות מתפרק? אנחנו צריכים להיות שם בשבילו, ואנחנו צריכים לעשות את זה כחברים, לא כאויבים! אולי אם אנחנו נהיה רגועים הוא ירגיש את זה והחלומות שלו ירגעו קצת, אחרי הכל נראה שמה שקורה אצלו בראש די מפחיד כרגע." הוא אמר, ברוגע מפתיע בשביל… טוב, בשביל עצמו.
"לופי צודק." אמרה רובין, זה היה הדבר הראשון שהיא אמרה מאז שסנג'י החל להזות. "דוקטור, אמרת שיש כמה אפשריות למחלה שיש לו, נכון?"
צ'ופר הנהן באיטיות. "דלקת קרום המוח קדחת יפנית או הקדחת השחורה . הסבירות גבוה ביותר לקדחת השחורה בגלל שלקדחת היפנית ולדלקת קרום המוח יש תקופת דגירה של חמישה עד חמישה עשר ימים ולא עגנו כבר שלושה שבועות."
אוספ הביט בו בציפייה. "אז זו חייבת להיות הקדחת השחורה נכון?! אתה יכול לעשות משהו עם זה?! אתה חייב להיות מסוגל לעזור לו איכשהו!"
ידיו של צ'ופר רעדו, "זה סיכוי קלוש, כמעט לא שווה את זה. אף פעם לא עשיתי כזה דבר ואפילו לא בטוח שזה יעבוד… ודוקטור רין תמיד אמרה שעדיף לתת לחולה להתבשל בחום של עצמו מאשר לעשות את זה…" וכך גם קולו.
שתיקה ארוכה.
"ומה יקרה אם לא תעשה את זה?" נאמי שאלה בשקט.
צ'ופר שלח יד למצחו של סנג'י הנאנק, מצחו להט יותר מחלק מהמחבתות שהוא בישל עליהן.
"אין לו סיכוי…"
להפתעתם הרבה של חברי הצוות, לופי צחק צחוק קצר וקודר.
"אז אין לנו ממש מה להפסיד, נכון?"
לופי אחז בידיים וזורו ברגליים, ביד אחת לופי הצמיד את ידיו של סנג'י זו לזו רחוק מגופו וביד שנייה הפעיל את כל משקלו כדי להצמיד את סנג'י למיטה מהמותן. הוא שכב על צידו אך לא נאבק. למרות שצ'ופר סירב להודות בכך לופי היה משוכנע למדי שהוא נתן לו תרופת הרגעה כלשהי.
החדר היה ריק מלבד ארבעתם. כל חברי הצוות האחרים התרחקו ככל האפשר מהמרפאה.
סנג'י מלמל משהו על החבלים, לופי השתדל שלא לשאר מה עולה בראשו.
"אני הולך להזריק אנטיביוטיקה מעורבבת עם עוד תרופה למח העצם, זה החלק הרך, כמעט נוזלי שבעצם. מה שלופי תמיד מלקק אחרי שהוא מפצח את העצמות של העוף." צ'ופר אמר בשקט ולקח מזרק עם מחט שגרמה ללופי כמעט להרטיב את עצמו. באורך הזרוע שלו לכל הפחות, ובאובי של קש שתייה בערך.
"כדי שאני אוכל להגיע עד העצם אני אחדיר את המזרק מהאזור הרך במותן שלו, כמעט בירך. הבעיה היא שהרבה עצבים מגיעים לאזור הזה, גם במיקום נוח מח עצם הוא דבר שלא נעים להגיע אליו." נאנח צ'ופר בחשש.
"ומה זה אומר בדיוק?" זורו שאל בחשדנות.
"שזה כואב, מאוד. ברוב המקומות אסרו על הטיפול הזה מבחינה חוקית, בכל מקרה רוב המטופלים מתים בגללו." צ'ופר לחש. "ואני חושב שבמצבו יהיה קשה להסביר לסנג'י שזה הליך רפואי, ושאנחנו לא מנסים לפגוע בו, קשה לי להאמין שהוא לא ינסה להאבק. ואם הוא יזוז יותר מידי המחט עלולה להישבר…" צ'ופר כל כך ניסה שלא לבכות שוב.
"ומה יקרה אז?" לופי שאל בשקט.
"דברים רעים."
צ'ופר חיטא את המזרק ואיתר את הנקודה דרך מכנסי החליפה. אולי היה יותר נוח להזריק דרך העור החשוף, אך צ'ופר כל כך לא רצה להפשיט את סנג'י ממכנסיו… ולא רק המבוכה שבלראותו בתחתונים בלבד הניעה אותו, אלא גם הרצון העז לשמר לפחות חלקיק קטנטן מההוד וההדר שאפפו את האיש בעבר, לפני שצ'ופר חזה בו ברגעיו הגרועים ביותר. מתפתל וצורח ומתחנן לעזרה.
"אני כל כך מצטער…" לחש צ'ופר בדמעות. והחדיר את המזרק דרך החליפה והעור.
הצרחה הייתה כל כך מזוויעה ומחרידה שלופי לא הצליח להאמין שסנג'י הוא זה שמפיק אותה.
היא הייתה צרחה של כאב טהור, היא מילאה את כל התודעה שלו. הוא כל כך רצה להפסיק את הסבל, לא משנה מה מפיק את הצרחה הזאת, לשום דבר לא מגיע לסבול כל כך, לשום דבר לא מגיע לסבול כל כך שהוא יפיק את הקול המזוויע הזה, קול שחודר את הלב שלך וקורע אותו לגזרים והורג אותך שוב ושוב ושוב וממשיך לנצח כי סבל כזה לעולם לא נשכח. ומילות התחנונים שהיו משולבות בצרחה, נתנו לה גוון אנושי כל כך שלופי לא הצליח לשכוח מי מפיק אותה.
זה סנג'י, זה מה שהיה פעם סנג'י. היצור המעונה והאומלל הזה הוא סנג'י, זה שמתחנן לרחמים לנוכח כאב ששובר אדם שבור.
הוא היה מודע להחריד לידיים של סנג'י שנאבקות בו, הוא היה מודע להחריד לזורו שניסה להמשיך לרסן את המפלצת. כי אחרי כמות מסוימת של סבל בן אדם מפסיק להיות בן אדם והופך להיות חיה.
לופי מעולם לא הבין את השם שלישיית המפלצות עד אותו רגע, עד שהוא ראה את סנג'י נלחם באמת ובתמים בכל כוחו, ללא מעצורים. עד שהוא הבין שזורו שחרר כל סכר, כל מעצור, כל דבר שאי פעם הגביל אותו בנסיון למנוע מסנג'י לפגוע בו, לפגוע בעצמו ולפגוע בצ'ופר ולופי ובספינה. עד שהוא הבין שהם היו שווים לחלוטין בכוחם. כל קרב הסתיים בתיקו, ולנצח יסתיים. לעולם, לעולם אף אחד מהם לא יגבור על השני. לא, שני הדברים המחרידים האלה היו שווים לחלוטין בכל צורה או דרך. הם היו חזקים מידי, פשוט חזקים מידי. חזקים מכדי להתקיים. חזקים מכדי להיות אנושיים, חזקים מכדי להיות משהו מלבד מפלצות.
עד שהוא הבין, שהוא יותר חזר משניהם.
לופי מעולם לא פחד מהכוח. אבל עכשיו, לנוכח סנג'י הצורח וזורו הנאבק וצ'ופר המתייפח שרק מנסה למנוע מהמחט להישבר הוא לא היה מסוגל לחשוב על משהו יותר מבעיט.
מה יקרה, אם הוא יחליט להרוג את כל הצוות שלו? הוא יצליח. ומה יקרה אם הוא יחליט להשתגע? מה יקרה אם הוא יחליט להרוג את כולם? כל מי שחי בעולם הזה?!
לא, הוא חזק מידי בשביל להיות אמיתי, לופי הוא מפלצת. הוא-מפלצת
הצרחה של צ'ופר הייתה זאת שהעירה אותו, הוא הביט ברופא הקטן. מחזיק בידו מזרק מלא למחצה בנוזל עכור וסמיך.
לשבריר שנייה היה שקט, זורו הפסיק להאינק ממאמץ, סנג'י הפסיק לצרוח מכאבים, צ'ופר הפסיק להתייפח. לשבריר שנייה היה שקט, ולופי לא הבין כמה הוא נזדקק לשבריר השנייה הזה.
כי אז התחיל הבכי.
לופי לא האמין שהוא יראה את זורו או סנג'י בוכים פעם נוספת. אבל שניהם עשו זאת.
זורו בהקלה ובדממה, אולי גם מכאב. הוא הביט אל התקרה וקילל ובכה.
סנג'י נאנק ובכה, לופי לא היה בטוח אם בגלל ההזיות שלו או בגלל משהו אחר. או אולי בגלל שהתרופה של צ'ופר עבדה מהר עד כדי כך וההקלה הייתה כל כך עצומה שהוא לא היה יכול לבכות. אבל לא,
"זף…" הוא התייפח. "זף…"
לופי תיאר לעצמו, שאם סנג'י היה כל אדם אחר הוא היה בוכה לאמו עכשיו. אבל זף היה הדבר הכי קרוב להורה שאי פעם היה לו.
"זף…" הוא האריך את המילה ככל האפשר.
סנג'י הצליח, בשם כל כך קצר, להגיד את כל המילים שהוא לא יגיד לעולם.
זף, אני צריך אותך. תגן עלי. תעזור לי. הצילו.
זף, אני רוצה אותך איתי, אני צריך אותך איתי.
זף, אני צריך שתגיד לי שהכל יהיה בסדר.
"זה עבד?…" זורו נאנח בכאב. "הצלחת?"
ראשו של צ'ופר היה מושפל, לופי שמע את היפחות.
נכשלנו, סנג'י עומד למות.
רק שאז צ'ופר הרים את מבטו. חיוך גדול ורועד הופיע על פניו.
"הצלחנו." אישר. "זה באמת עבד."
לופי הבין שגם הוא בוכה, אולי הוא התחיל בצרחה של סנג'י ואולי הוא התחיל עוד קודם או אחרי, אבל הוא מעולם לא הפסיק.
הוא צחק בקול רם, צחוק חזק ופרוע של הקלה שיכולה לבוא רק שאתה מגלה שהוא יהיה בסדר אחרי הכל. הוא יהיה בסדר. בסדר.
במהרה גם צ'ופר התחיל לצחוק ואחריו גם זורו, לופי לא ידע אם הוא דמיין את הצחקוק הקטן שנפלט מפיו של סנג'י המעולף-למחצה.
זף, אני אוהב אותך.
תגובות (1)
חחח, טוב אני לא קוראת/רואה וואן פיס אבל אני רואה פיירי טייל, אז כנראה שאין לי זכות לקרוא את הסיפור שלך? :(
נ.ב: הוצאתי את פרק 7 של אלקנור!
ואם את רוצה שיקראו את זה מאריצים של וואן פיס, תעלי את זה מחדש ובכותרת תרשמי "הקדחת והמפלצת – פאנפיק על וואן פיס"
בהצלחה :)