(הצילו אין לי שם) // הרונסטיירס

"וויל… היי, וויל." ג'ם ניער את כתפו של וויליאם הרונדייל.
וויל שכב על מיטתו באחד מחדרי המכון הרבים שהיו כמעט זהים. המיטה ניצבה באמצע חדר גדול דיו לעוד ארבע מיטות כדוגמת זו. המצעים האדומים היו מבולגנים, וגופו פשוט היה שרוע שם עליהם, נע בקצב נשימותיו הכבדות. לצד המיטה עמדו שידה חשופה ובודדה וכיסא חום בעל גו ארוך ומושב מרופד קטיפה.
שיערו היה סתור מכל הפעמים שהתגלגל על המיטה בעת סיוטיו. האם זה אפשרי לחלום כל כך הרבה סיוטים בזמן כה מועט? או שמא הזיכרונות תקפו אותו כשהתעורר, והציפו את דמיונו בסיוטים שלא חלם כלל כשישן?
"וויליאם." חזר ג'ם על שמו, הפעם ביתר תקיפות. הנער בן הארבע עשרה היה אמנם צנום ומפחיד בחיוורונו- שכמעט העיד על החולשה העצומה שלו- אך עדיין היה מסוגל להחדיר בוויל ובשאר הסובבים את התחושה כי הוא מספיק נבון וסמכותי בכדי לציית לבקשותיו.
וויל הרים את מבטו מהכר והישיר אותו לעיניים הכסופות והמלוכסנות של חברו. "מה אתה רוצה?"
"מה קורה לך? שרלוט ביקשה ממני לקרוא לך לארוחת הערב."
"למה היא לא שלחה את סופי?" השיב וויל ברוגזה. אז, לפחות, היה יכול לפרוק את הכעס שלו על מישהו שראוי לו.
"אתה יודע היטב למה. חוץ מזה, זו בכלל לא השאלה שאתה צריך לשאול." ג'ם הפסיק לרגע. "בעצם, אתה לא אמור לשאול כלום."
"אז שללת ממני את הזכות לשאול שאלות. נחמד."
"וויל, אנא ממך, פשוט בוא. שרלוט רותחת מזעם."
"ואתה מאמין שזה משנה לי? שהרגשות המתלהטים וחסרי הטעם שלה יגרמו לי לקום מהמיטה הזו? היא נוחה. אני חושב שאשאר כאן עד מחר בבוקר, כשאצטרך להתעורר." לוויל לא היה אכפת להתנהג ככה. אם כי, בפינה קטנה ונסתרת, חלק ממנו הצטער על כך שג'ם הוא זה שנאלץ לספוג את ההתנהגות הנלוזה שלו, גם אם ג'ם לא נראה ממש נסער מכך.
הסיבה היחידה להתעורר מחר בבוקר ולקום, חשב לעצמו וויל, היא העובדה שגבריאל לייטווד מגיע לנשף חג המולד. בוודאי תצוץ לה סיבה למריבה בין השניים.
ג'ם פלט אנחה חרישית. "אני יודע שאכפת לך. ההתנגדות שלך נובעת מדבר מה אחר שעובר עלייך, אבל אכפת לך מרגשותיה של שרלוט."
וויל נעץ בו הבעה מכוערת, כמו זו של ילד שזה עתה נזפו בו על שטות שביצע. "אם אתה יוצא מנקודת הנחה שאתה צודק- והרשה לי לבשר בחגיגיות המעטה שאני מסוגל לגרד כרגע שאתה טועה- זו עדיין אינה עילה מספקת לגרום לי לבוא לאכול. אני לא רעב. פשוט מאוד אפילו להבנתו של דג." זלזול באינטליגנציה של ג'יימס קרסטיירס? היחיד שאי פעם הצליח לפלוש למבצר שלו? לעזאזל, וויל.
ג'ם עיווה את פניו לרגע, כתם של תסכול וחולשה ניתז על הפנים המשורטטות. הוא לא הגיב, אבל עדיין לא עזב; לא נע.
וויל הסיט את מבטו מפניו של חברו, ותקע את פרצופו בכרית. הרגליים הארוכות יחסית לילד בן ארבע עשרה שוטטו על פני המיטה, מחפשות את השמיכה שהשתלשלה ממנה וליטפה את רצפת האבן.
"אני יודע מה היא חושבת." הוא דיבר אל הכרית, אבל קיווה שקולו מספיק רם כדי שג'ם ישמע. "אני יודע שהיא רואה בי תעלומה, אבל יותר מזה. היא מריחה, גם ללא ידיעותיה הרבות, ריקבון. וזה מה שהיא חושבת. היא שונאת אותי. והיא הבהירה את זה יפה מאוד בשבוע שעבר." אוי, מה שקרה בשבוע שעבר. איך שהיא צרחה עליו כי הוא קלקל כל דבר שהיא ניסתה לעשות בחודשיים האחרונים, שהוא הכשיל את החקירה נגד כנופיית אנשי זאב בכוונה תחילה (רק כי היה כמעט בטוח שיש ברשותם ידע בנוגע לתרופה בשביל ג'ם. אם כי, התברר כי הם הוליכו אותו שולל, כלאו אותו והתמקחו עם ציידי הצללים של לונדון באשר לכופר החזרתו), שהוא הרס את המוניטין שלה בקרב ציידי הצללים בלונדון. ברור, היו דברים שהוא לקח אחריות עליהם, אבל היו לו את הסיבות שלו. ולא תרם בכלל שג'ם צידד אותה- או, כפי שאמר "אני מכיר בטענותיה כדיי מוצדקות, וויל. אני-" (ברגע הזה וויל פשוט הפסיק להקשיב לו והסתלק משם).
ג'ם פשוט בהה בו. לקח לו זמן למצוא את המילים הנכונות, ובזמן הזה וויל המשיך לדבר והטיל עליו מכה נוספת, מתחת לחגורה.
"ואם בתוך תוכך אתה שונא אותי, ואתה יודע, בבקשה תגיד לי את זה, כדי שלא אמשיך לסבול בגללך."
אבן נגולה מלבו של וויל. המחשבה הזו טרדה את מנוחתו ימים רבים, אבל הוא לא ידע לבטא אותה בקול, בטח שלא באוזניו של ג'ם. אבל הסיפוק התחלף בתחושת מרירות.
דממה השתררה בין השניים. הרוח המצליפה בחלון בשעת דמדומים חורפית למדי כאילו הצליפה בכל פיסת עור חשופה של ג'ם. הוא לא ציפה לדברים הללו. הוא הבחין בכך שרע לוויל, אבל בחר שלא לשאול אותו למה, כי חשב שמדובר בעברו שתוקף אותו שוב. הוא ידע שוויל שונא לדבר על זה, ונשבע לעצמו שלא יגרום לוויל עוד רעה בשאלות בקשר לזה.
אחרי שתי דקות, ג'ם זז. וויל אמנם קבר את פרצופו בכרית ולא ראה, אבל הוא הרגיש בג'ם מתיישב ממש קרוב אליו על המיטה.
"סליחה."
מה?
"אני כל כך מצטער. אני…" לעזאזל. המילים נאבקו בתוכו לצאת, אבל ג'ם הרגיש מחנק בגרון, והיה לו קשה. הוא בלע רוק כל שנייה. "וויל, אני לא שונא אותך. אני לא שונא אותך ולא יכולתי לשנוא אותך, ולעולם גם לא אוכל. אתה יודע למה? כי אתה- אני לא יכול לתמצת את כל מה שאתה גורם לי להרגיש ולהבין. אבל אתה זוכר את הפעם ההיא, שהלכתי איתך לראשונה להייד פארק? והייתה שם אישה וילדה קטנה, ושתיהן צחקו והלכו יחדיו ודיברו על כל ההבלים הקיימים? ואז אתה אמרת, "אני חושב ששנינו יכולים להיות ככה לפעמים. ואתה יודע, הן מזכירות לי אותך. כי אולי אתה מתייחס לעצמך כאל חיה גוססת, וחושב על כל הדברים השטותיים האלה שמבזבזים את החיים שלך, אבל אתה בעצם הצחוק והיחד והשמחה שהייתי צריך עכשיו ואתה משמעותי." אז זה מה שאני חושב." הוא עצר, המילים שנשטפו ממנו גרמו לו לאבד את היכולת לנשום. הוא שאף. ונשף. "אני מצטער, אני ממש ממש מצטער. תדע שאני רואה אותך כחבר הכי טוב שלי לא משנה מה." שאיפה, נשיפה. הוא פלט מלמול אחרון, כי לא הצליח לשמור על הקול שלו יציב: "תודה."
ג'ם הניח את היד על כתפו של וויל, אבל הפעם בתנוחה של חיבוק. הוא עטף אותו עם זרוע אחת וקצות אצבעותיו רפרפו לרגע על לסתו הנוקשה של וויל, דבר שהעביר רטט בכל גופו של וויל.
וויל לא השיב לו, אבל אחז ביד הקטנה של ג'ם ולחץ אותה פעם אחת. זה הספיק.
הם לא היו צריכים לדבר יותר.