הנשף – פרק 2 :שיחת חינם

"טוב, חבר'ה, " אומר ג'יימס בשמחה. "אנחנו הולכים. למשרד של פליטיק. להתראות. "
ממש לפני שהוא יוצא מהמועדון הוא אומר:
"תשתמשו באוזניהעזר שדוד ג'ורג' נתן לי לסיום החופש הגדול, יש מלא כאלה בתיק שלי. ותזכרו, הסיסמה היא 'עכברטיקים'. בטח מחר או בעוד יומיים זה ישתנה. " – ועוזב את החדר.
זה רק אני, מאלפוי וניילוורט. ניילוורט ממהר למגורי הבנים ולוקח את אוזניהעזר. הוא זורק לכל אחד אוזנעזר, ולוקח אחת לעצמו. כולנו משאירים את המועדון לבד, בפיקוחה של הגברת השמנה.
אנחנו ממהרים לפסל הזה שבכניסה. אנחנו שומעים את ג'יימס ואל' יורדים לחדר המנהל, בעודנו מתקרבים לפסל יותר ויותר.
"סיסמה?"
"עכברטיקים." אומר ניילוורט. הפסל זז, ואנחנו חובשים את האוזניים.
"אני אשאר פה, " אומר ניילוורט. "למקרה שמישהו יבוא. זו עבירה לא פשוטה, לצותת לחדר המנהל…"
מה? לא! אל תשאיר אותי לבד עם מאלפוי, חתיך עולמי שכמוך! אתה לא יכול לבוא? סקורפיוס ישמור, השמוק הזה בכל מקרה מעצבן ואנחנו לא מסתדרים ביחד! ושם למטה די צפוף!
"בסדר." אני מהנהנת. נראה לכם שבאמת הייתה אומרת לסטיוארט את כל הדברים שחשבתי הרגע?
זו שאלה רטורית. כמובן שלא.
אנחנו יורדים במדרגות בשקט, "כמו ג'ינג'ות ג'ינג'יות" – כך אבא היה נוהג לאמר לי, כשגנב את הסוכריות מהמקרר מתחת לאפה של אמא בשבילי.
אנחנו מצמידים את האוזן לדלת, שנעצרת ברגע שהמדרגות נעצרות.
"איי יאי יאי, " נאנח המנהל. "ג'יימס סיריוס פוטר, ואלבוס סוורס פוטר. אני לא מאמין. אתה יודע, ג'יימס, שאתה דומה לסבא שלך? גם במראה, גם בהתנהגות. לא שזה מפתיע אותי. ואתה, אלבוס, לקחת את היושר ואת טוב הלב של סבתך, ואת האומץ והמראה והאישיות של אביך. ממך ציפיתי ליותר. אני סתם צוחק, " ממשיך. "אני יודע שלא היית מעורב בעניין. אני רק רציתי לדבר עם ג'יימס. לדבר עם שניכם. "
מאלפוי, לטענתו, רוצה לשמוע יותר טוב. הוא מתקרב לדלת – וזה אומר שהוא מתקרב יותר אליי. ערמומי, המאלפוי הזה…
"כפי שאתם יודעים, אמברידג' עדיין עובדת בשירות משרד הקסמים. והיא תעשה פה ביקורת, עוד שלושה ימים, ביום חמישי. מכיוון שפרופסור מק'גונגל תפרוש שנה הבאה, כי היא כבר הייתה מנהלת והתנדבה לעשות עוד שנה כ'תקדומת לפנסיה, ככה היא קוראת לזה, אז היא פה רק השנה כדי לשמור על התלמידים – שלא יעשו צרות.
כפי שאמרתי, אלבוס, אתה אמיץ. ואל תחשוב שאני לא זוכר במה בדיוק אביך היה מעורב כשלמד בהוגוורטס… הוא פעל נגד אמברידג', שלדעתי – אבל אל תספרו לה – אוהבת חתולים בלתי נסבלת – והקים את צבא דמבלדור. שכן, קיים עד היום. אלבוס, מה שאני אומר זה שאתה כמו אביך, אז אל תעשה דבר לבינתיים, בסדר? – היא רושמת ביקורות והערות למורים באמצע שיעורים, ולביקורות הללו יש השפעה רבה מאוד להוגוורטס במשרד הקסמים. "
אני וסקורפיוס לא יכולים שלא לצחוק… פליטיק הרגע לחש בשקט, שרק הוא חושב שאי אפשר לשמוע, "הכלבה המזורגגת הזאת"…
"וג'יימס, פשוט אל תעשה צרות. טוב, עוד מעט ארוחת הערב… משוחררים. " מסכם פליטיק. הלוואי שהיה מסכם לפני שניות את נאומו הרחב, שלקח לי חמש דקות מאוד חשובות מחיי.
אנחנו ממהרים לעלות למעלה ברגע שאנחנו שומעים את המילה "משוחררים". ניילוורט, למזלנו, עדיין שם.
"קרה משהו שלא הייתם פה, אני אגיד לכם אחר כך. עכשיו בואו נעוף למועדון. עכשיו. "
אנחנו רצים כאילו אין לפחות שלושים תלמידים מסתכלים עלינו כמו אל חייזרים. אני ממלמלת את הסיסמה מול הגברת השמנה והיא נאנחת: "מספיק טוב, תיכנסי וויזלי…".
אנחנו מתיישבים על הספה. תלמיד שנה חמישית, שאני די בטוחה ששמו דרייק 'מנשנש' פיסטוקים שווינקי בטח נתנה לו כשניסה להיכנס למטבח ולא הצליח. חולצתו מלאה במיץ דלעת, ואני די בטוחה שקריצ'ר המפחיד ההוא הפיל עליו "בטעות" כוס מלאה בזה.
אנחנו מתיישבים על הספה. אני פותחת "אבא -ארך – רגליים", שאימא נתנה לי ואמרה שקראה את הספר בילדותה ושזה ספר מרתק.
זה על נערה בת 18, יתומה מבית היתומים ע"ש ג'ון גריר, ששמה ג'רושה אבוט. אחד התורמים לבית היתומים אמר לאם הבית שתגיד לג'רושה שהיא מקבלת מלגה לקולג', והוא נותן לה את מילגה זו כדי שבעתידה תהיה סופרת. במהלך הספר היא כותבת לו מכתבים, שמספרים את כל מה שקורה לה בקולג' ובחופשות, על דודה של חברתה ג'וליה פנדלטון (זו שהיא צאצאית של אחת מהמשפחות הראשונות בניו יורק לדברי סקיטר), שבו היא מתאהבת במהלך הספר ומבהירה זאת בעמודים האחרונים. "לספר סוף מפתיע ורומנטי" – זה מה שכתוב בכריכה האחורית של הספר.
אולי רומנטי, אבל מפתיע בשבילי זה לא היה. הרי היה ברור שזה דודה של ג'וליה…
סקורפיוס מתיישב בצד השני של הספה, ואני בצד האחר. אני שקועה בקריאה – והוא מתאמן בלחשים. עד כמה שקשה לי מאוד להודות בזאת, סקורפיוס תלמיד טוב כמוני. טוב, אולי קצת פחות, זאת אומרת, אני הבת של הרמיוני גריינג'ר.
ניילוורט מתיישב על השטיח, אוכל כמה אננסים מסוכרים קטנים. אל' פותח את הדלת ואחריו ג'יימס נכנס. הוא סוגר את הדלת, ומתיישב ביני לבין סקורפיוס (בערך) בשקט מופתי.
"אז, שמעתם את השיחה?" שואל ג'יימס בשקט. אלבוס מצטרף לניילוורט, אך אוכל כמה סוכריות ברטי בוטס שקנה לו דוד ביל.
"כן, הוא ממש חפר… " אומר מאלפוי ומחייך. כך גם אני, לעבר הקיר שמולי.
"לגמרי. אבל אסור שאל' ידע על זה. אתם יודעים, הוא ירצח אותי."
"הא, אני זוכרת שכמעט רצחתי אותך שנה שעברה, שארגנת מסיבה בחדר המועדון של גריפינדור, אחרי כיבוי אורות – והצלחת לערב אותי בזה. מזל שפרופסור מק'גונגל הייתה שם כדי לעצור אותי מלרצוח אותך בדם קר, " אני אומרת. "אבל עזוב. כבר שכחתי. " ומחייכת. אני, ג'יימס וסקורפיוס צוחקים.
מגיעה השעה לארוחת ערב. כולנו יורדים לאולם. לארוחת ערב יש ג'לי אדום, חביתה מוגלגית לבני מוגלגים (אני אוכלת את שניהם), מיץ דלעת ועוד משקאות מוגלגים. בית הספר מתחיל להיות מושפע מעולם המוגלגים יותר ויותר.
ארוחת הערב נגמרת בשמונה וחמישים, ארוחת הערב התרחשה חצי שעה. כולנו עולים למועדון. אין לנו מה לעשות, אז אנחנו מתחילים לרכל על המורים. עוד ארבעים דקות כיבוי אורות, וכל תלמיד צריך להגיע למעונות 10-14 דקות לפני. אנחנו תמיד מושכים עד 10.
"אתם רוצים לשמוע בדיחה?" שואל ג'יימס. כולם מהנהנים ברצון, ורק אני מגחכת. זאת אומרת, כל הבדיחות שלו מתחילות או בכלל ב"משוך לי באצבע". אויש, איזה דפוק, בשם מרלין.
"סקורפ, תמשוך לי באצבע!"
כל הבנים צוחקים כמו משוגעים, חוץ ממאלפוי. הוא מביט אליי, ושנינו מושכים בכתפינו. הבנים זה עם דפוק.
"הא, ניילוורט, " אני לוחשת לו, בעודו צוחק גם ג'יימס ואל'. "מה רצית לספר לנו, שקרה ליד המשרד של פליטיק?"
"אהה, סתם, " אומר. "הזמנתי את ג'וליה פנדלטון לנשף."
"מזל טוב. אתם תלכו במרכז, בין דורמשטנג לבובאטון. "
"כן… עם מי את הולכת, וויזלי?"
"אני הולכת לבד."
"מה? לא, אין מצב! אני לא מסכים לך ללכת לבד, היית מתה! אני אמצא לך מישהו! " הוא אומר לי בתוקף.
"לא, זה בסדר. יאמרו שיש לי פרוטקציות שאני עם מישהו. "
"ו…אף אחד לא הציע לך?"
כך הרוויח מכה הגונה בראשו. "אני לא עד כדי כך מכוערת!"
"מצטער, סתם חשבתי… "
"רשימה ארוכה של כאילו גברים הזמינו אותי לנשף. ג'ונאס ורייבן, קייל מסלית'רין וסדריק צ'אנג. "
"הוא מניאק טהור כמו הדם הדפוק שלו, " אומר ניילוורט וצוחק.
" 'תה צודק, בגלל זה לא הסכמתי. "
"הוא סלית'ריני דפוק לגמרי, זה מה שהוא. מזל שלא הסכמת, אבא שלך היה רוצח אותך שאת יוצאת איתו. "
"צודק בהחלט, סטיוארט. בנים, אני הולכת. " אני מודיעה בקולי קולות לכל הבנים, אבל בעצם כל המועדון שומע אותי – עד לחממה ומעבר. אני לוקחת את הספר, בדיוק עצרתי בעמוד 50 (התחלתי את הספר הזה אתמול ובקושי קראתי אותו). אלבוס זורק לי שתי סוכריות ברטי בוטס. אני יוצאת מהמועדון וטועמת אותן. איכס, אחת בטעם ביצה – ואחת בטעם בננה. היה לי מזל. אני נהנית מהטעם עד הסוף, ואת הסוכריה בטעם ביצה אני מביאה לקייל פטרסון, אומרת לו "לא נגעתי בה", ומביאה לו אותה. אני באמת צריכה קצת בידור מתלמיד שנה חמישית, לא?
אני מחליפה לפיג'מה. אני מאחלת לאוליביה, לוסי ו-ויולט 'לילה טוב', ונרדמת במיטת האפיריון האדומה.