הנשף – פרק 1

אני מתאפקת שלא לצחוק. למה? למה דווקא אלבוס?
כן, מה שחשבתם. אלבוס צריך כעת להתמודד עם הנורא מכל. וחזרנו עם התוכנית "ללמוד לרקוד עם פרופסור מק'גונגל".
הכל התחיל שהפרופסור התעקשה שכל שנה תלמידי השנה הרביעית ילמדו איך לרקוד. השנה הגיע נשף חג המולד. אני לא מתלוננת שאין לי עם מי לבוא, וגם לא כל כך אכפת לי (ברור שאכפת לי, לכל בת אכפת), אבל ללמוד לרקוד? ועוד עם פרופסור מק'גונגל? – זה גורל אכזר מדיי.
אלבוס מסתכל עליי במבט של "תעשי משהו", אבל באמת שאין לי מה לעשות. אני שוב מחייכת, ואני, לוסי ואוליביה צוחקות בינינו לבין עצמנו.
כמובן שאני לא יודעת את מי להזמין. אבל מישהו צריך להזמין אותי, ככה זה הולך, חבר'ה. היו כמובן כמה שהציעו לי, וסירבתי:
ג'ונאס סמנדר, הבן של לונה. – הפלפאף.
רייבן, התאום שלו. – ריינבקלו (אמא ואבא התאכזבו מכיוון שהוא גם חצוי דם, גם חכם וגם ממש דומה לאמא שלי במראה – לא ברור איך – ולאבא שלי באופי).
קייל פטרסון – מסלית'רין. יש לו יותר חצ'קונים מבני משפחת וויזלי – פוטר המורחבת, זה מה שבטוח. וגם אבא בחיים לא יסכים שאצא לנשף עם סלת'ריני, ועוד טהור דם…
ואחרון חביב: סדריק צ'אנג מסלית'רין. הוא רשע אמיתי, בחיי. דפוק ומעצבן לגמרי, אין מצב בחיים שאסכים לצאת איתו. אפילו אם הוא יהיה הגבר האחרון ביקום, לא בעולם. ביקום. אנחנו עד כדי כך לא מסתדרים אחד עם השני.
טוב, אז לא נורא. שאני אתהפך בקבר כל הוגוורטס תעשה חיים.
"טוב,אתה יכול לשבת, פוטר, " אומרת מק'גונגל.
"טוב, מי מתנדב?"
הכיתה שוממת. מי שמאחורה מנסה להתחבא לשווא.
"טוב, אז אני מתחילה להצמיד זוגות. אין שינויים, שמעתם? – טוב, אז טיילר, בוא הנה – "
הוא ישר רץ לרחבה. "ו… בואו נראה. הא! ג'וליה, בואי הנה."
מק'גונגל הצמידה לטראביס את רייצ'ל קלינטון מהפלפאף. יש לה שיער שחור, חלק, ארוך ומסודר ועיניים חומות כדבש. טוב, היא יפה אך ישנן יפות ממנה.
"פוטר והארט, בואו הנה."
זה לא היה סוד שלוסי חיבבה את אלבוס. הוא ידע זאת אך ניסה להכחיש בתקווה שיום אחד יהיה לו אומץ להגיד לה.
"רייבן, אוליביה. " הם צעדו לרחבה, מבטיהם נעוצים אחד בשנייה. אני שומעת מה הם אומרים.
"אם אתה תיגע בי אני אהרוג אותך. " היא אומרת לו.
"אוה, אל תדאגי. אני לא אעז. "
כולם נבחרים. ורק אני נשארתי על הספסלים. נדמה לי.
"וויזלי ומאלפוי."
מה?! מאלפוי?! לא אכפת אם הוא גריפינדורי! אני לא סובלת אותו!! הוא לא שחצן, ואולי הוא אמיץ, ממש חכם וכולם אוהבים אותו, אבל… אני שונאת מאלפויים. והוא בכלל מניאק, רק חושבים שהוא כזה נעים הליכות וכל זה. אבא שלי אמר לי שאסור לי לסמוך על המאלפויים בכלל, שאשמור מרחק ממנו ואהיה טובה ממנו בכל דבר בלימודים. אני קשוחה, לא?
"אל תדבר איתי, " אני אומרת לו. "בלי קשר עין."
שנינו מתקרבים. אני נועצת בו במבט ולדעתי הוא מרגיש קצת מאוים.
"כמו שהראתי, תלמידים: 1 2 3, 1 2 3… מאלפוי, אתה צוחק? לזה קוראים תנוחת ריקוד? – אני רוצה לראות רגש. כימיה! בין כולכם, שמעתם?"
כולנו מהנהנים באי רצון. הרגש היחיד שאני מרגישה כלפי סקורפיוס מאלפוי זה כעס, שנאה. טוב, אולי לא שנאה… בואו נאמר שאיתו אני לא ארקוד בנשף.

ג'יימס בשנה השישית בהגוורטס, ולרוע מזלו הוא עוד לא מספיק בוגר בשביל לצאת למשחקים. הנציג שלנו ב"טורניר הקוסמים המשולש" הוא ניילוורט סטיוארט, מהשנה השביעית. שם מוזר, אני יודעת, אבל חתיך עולמי הוא כן. יש לו עיניים כחולות, שיער חום, "קל כמו אחו ביום קיצי" – אני המצאתי. אמא חושדת שיש לי עתיד בתור סופרת. אני מסכימה כל עוד זה מלווה עם ה"כושלת".
מבובאטון יש את הנרי. רק הנרי. הנרי ארו או משהו, האמת. לאף אחד לא באמת אכפת, אבל זורמים.
מדורמשטנג יש ולדימיר קיטה. אויש, אילו שמות מוזרים יש בבולגריה. או ברוסיה. ת'אמת, אין לי מושג איפה לעזאזל זה בית הספר הזה.

מקגונגל מדליקה את המוזיקה. היא די אינטיליגנטית. סקורפיוס ואני רוקדים לפי הקצב המשעמם ואני יכולה לראות בבירור שהוא מחייך.
"מאלפוי, אזהרה ראשונה. תוריד את החיוך מהפרצוף שלך. " אני אומרת. הוא מתעשת.
אני מרגישה קצת לא נעים. אני רואה שמאלפוי הוריד את החיוך מפניו, אבל זה בטוח לא קשור, נכון?
"וויזלי, הכל בסדר?" הוא לוחש לי. טוב, שום דבר לא קרה.
"כן, מאלפוי. " אני עונה בקרירות. ממתי לעזאזל אכפת לי מה אנשים חושבים?

כל הגריפינדורים חוזרים לחדר המועדון. סקורפיוס מוודא שהכל בסדר אצלי עוד פעם. אל' אומר לו שיעזוב אותי, ושילכו לשחק קווידיץ' עם ניילוורט (שדרך אגב הוא גם הקפטן של גריפינדור), ג'יימס ופרד.
אני רואה מישהי מחוץ לחדר. זו לילי. אני מזמינה אותה לפטפט איתי על כוס תה וביסקוויטים מול האח, שבחוץ קור אימים. לילי היא הפוטרית היחידה שלא בגריפינדור. היא בריינבקלו, באמת תלמידה מבריקה. מזכירה לי את עצמי שהייתי בשנה השנייה…
"אז, רוז, עם מי את הולכת לנשף?"
אני יודעת שאני משוחחת עם ילדה בת 12, וטכנית זה נחשב הטרדה, כי על הדברים שבנות 14/15 מדברות, ילדה בת 12 בטוח לא צריכה לשמוע.
"עם אף אחד, " אני עונה, ומניחה את התה על השולחן.
"בטוחה? רוז, נשף חג מתקיים רק השנה. לא שנה הבאה, לא. רק השנה. וכדאי לך ללכת. שיהיה נשף אני אהיה כבר בשנה השישית, אם חושבים על זה, כך שיש לי סיכוי. וגם לך. חשבת על משהו, נכון?"
"מה? על מה את מדברת?" על מה היא באמת מדברת – רגע, היא רומזת משהו?
"למה אני מדברת עם ילדה בת 12 על דברים כאלה? לילי, צאי מכאן. "
היא יוצאת. מה עובר לי בראש? מאיפה ההתעצבנויות האלו באות?
טוב, בואו נחשוב: בהיריון אני לא. לא קמתי ב"דיכי" עם חשק להרוג את עצמי/לקפוץ מהחלון/להסתגר בתוך ארון ולשכוח שאני קיימת בכלל.
אני אפילו לא מנסה לעצור אותה, אך אני יודעת שהיא לא תחזור.
אני רואה את ג'יימס נכנס לחדר. אחריו אלבוס.
"היי, רוז, חבל שלא באת איתנו לשחק קווידיץ'. היו חסרים לנו שני שחקנים. " אומר אלבוס, ומתיישב לידי בספה.
כולם בנבחרת הקווידיץ'. ניילוורט הוא השומר, אל' הוא החובט, ג'יימס הוא רודף, פרד הוא חובט וסקורפיוס הוא המחפש. אני גם בקבוצה, אני רודפת. ויש גם את הבן לונה סמנדר – לשעבר לאבגוד – רייבן. הוא רודף. למרות שאני חושבת שמתאים לו להיות חובט. הוא אמר לאחיו, שבהפלפאף, שהוא ינסה להתקבל לתפקיד החובט בשנה הבאה.
"לא רציתי. דיברתי עם לילי, "
"אה, על מה בדיוק?" מתעניין סקורפיוס, שרק עכשיו נכנס.
"מה זה עניינך?" אני שואלת בעוקצנות. הוא מתעלם והולך להתקלח.
"את חייבת להפסיק להיות כזאת רעה אליו, " אומר אל'.
"בתור מאלפוי הוא קצת מניאק, כמובן… אבל הוא די נחמד. מאלפוי בגריפינדור. זה יוצא דופן," אומר ג'יימס ומתיישב על הרצפה, קורא הנביא היומי.
"בתור מאלפוי, כמובן. " מדגיש אל'.
"שיואו, אתם חייבים לראות מה סקיטר כתבה!"
"אולי פשוט תקריא לנו." אני מגלגלת עיניים.
"כתבה בלעדית על ניילוורט סטיוארט, נציג הוגוורטס בתחרות, ניילוורט סטיוארט, חצוי דם מגריפינדור – "
"מעניין באיזה בית הייתה סקיטר." אומר אל' ומחייך. בדרך כלל, היינו מנהלים על זה דיון כאן ועכשיו, אבל אנחנו סקרנים מדי. ג'יימס ממשיך לקרוא.
מעניין איזה זבלהחיפושית הזאת…
אני נעשית דומה ודומה יותר לאימא שלי.
"ניילוורט סטיוארט נתפס מנשק את ג'וליה פנדלטון, הנערה העשירה מריינבקלו, שמוכרת לנו כצאצאית של ג'וליה פנדלטון הראשונה, צאצאית עשירה של אחת מהמשפחות הראשונות בניו יורק. הם נתפסו מתנשקים באגם השחור בלילה, ומכיוון שניילוורט מדריך,"
כן, הוא עד כדי כך מושלם. גם חתיך, גם אמיץ, גם נחמד, גם קפטן קבוצת הקווידיץ', גם מדריך וגם הנציג שלנו בטורניר.
"הוא מסתובב במסדרונות הוגוורטס כדי לוודא שכל התלמידים ישנים, אך גם ברח מתחת לאפו של פליטיק, מנהל בית הספר, "
אני יודעת – זה מגוחך לגמרי. אני חושבת שהוא גמד מלא. הוא ממש ממש נחמד, אבל נמוך באותה מידה… ודי מכוער, למען האמת.
"מבלי שישים לב. ובאותו נושא, נשף חג המולד בהוגוורטס מתקרב וכולם מתרגשים. ריטה סקיטר, הכתבת הראשית.
נ.ב: אנחנו נכתוב לכם מה קורה בתוך האולם, כשאני עצמי אהיה באולם הוגוורטס בעת הנשף."
"היא בטח הייתה בסלית'רין!" אני אומרת בכעס. היא תהיה בנשף חג המולד?! דווקא היא, החיפושית הזאת?!
"וזה אמור להביע משהו?"
זה מאלפוי. השיער שלו רטוב, גולש מצד אחד של הראש לצידו השני, מסודר. עיניו הכסופות, שכנראה ירש מאביו, פתוחות בהבעת כעס שכזה.
"סקיטר היא חרא, את זה הרבה יודעים, " אומר מאלפוי, והמגבת שעל ראשו תלויה על כתפו. הוא לבוש חולצה כתמתמה ודהויה (שכנראה לווה מאל', כל הבגדים שלו בקרקעית הארון)
וג'ינס שחור.
"אבל סלית'רין זה לא בית כזה רע. אבא שלי היה בו."
"אחי, אבא שלך היה אוכל מוות. וגם סבא שלך…" אומר ג'יימס במבוכה. מאלפוי מחייך בהבנה.
"כן, כנראה זה נכון, אבל הילדים שם די אחלה. "
"מה שתגיד, סקורפ, " אומר אל'. "אני הולך להכין שיעורים. עכשיו… עכשיו שמונה וחמישה. עוד רבע שעה ארוחת ערב, " שבדרך כלל, או פשוט תמיד, זה מוקדם יותר, אבל האולם לא היה פנוי. כן, ג'יימס עוד פעם עשה תעלול. דוד ג'ורג' נתן לו כל מיני זיקוקים בצורות של דרקונים. הדרקונים, האריות, הלוטרות, הסנאים ועוד הרבה בעלי חיים יותר מאיימים חיים עדיין משוטטים שם.
"וכיבוי אורות בתשע וחצי – "
"היי, חבר'ה, " זה איזה גריפינדורי. נדמה לי ששמו פול. שערו שחור ופרוע, פניו שחורות כאילו הרגע התפוצץ לו איזה שיקוי בפנים ועיניו כהות. "אהה, פוטר, פרופסור פליטיק רוצה שתבוא למשרד שלו. וגם אתה, פוטר 2. הוא רוצה לראות אם יש לך קשר לעניין. בכל זאת, אחים…" הוא מתנשף. "טוב, הסיסמה היא 'עכברטיקים'. " הוא יוצא מהחדר לאני לא יודעת איפה, וג'יימס קם בשמחה. לעומתו, אלבוס פוטר מיואש ומתוסכל. אני חושבת שנמאס לו שכל פעם שג'יימס עושה תעלול, אל' חוטף על זה גם…
אבל אולי לא הפעם.