הנערה מעבר לים | פרק 3

"אתה … אתה הצלת אותי ?" אני שואלת, מגמגמת מעט. "כן, תתפלאי אבל זה אני" הוא אומר מחייך ומתעסק עם משהו בידו. אני קמה לראות מה זה ואני רואה רשת מדהימה עם הרבה קשרים מסובכים מובנים בתוכה."אתה הכנת את זה ?" אני שואלת מופתעת. "כן, זה לא משהו מיוחד" הוא אומר. "זה עוזר לי במצבי לחץ". "זה פשוט מדהים" אני אומרת ומרגישה את הרשת בין ידיי, נותנת לה להסתבך בין האצבעות. "למה אתה לחוץ ?" אני שואלת אותו מבולבלת. הוא מסתכל אליי, ישר אל תוך עיניי ולוחש באוזני בביישנות, "בגלל שהרגע הכרתי את הילדה הכי יפה שראיתי מימיי". לחיי האדימו וניסיתי להסתיר זאת עם ידיי. הוא הוריד אותן ושאל "את מסמיקה ?". אני עוד יותר מאדימה וקוברת את ראשי בברכיי הכפופות. "אין לך ממה להתבייש, אנני, את מדהימה" הוא אומר ונותן לי נשיקה על הלחי. אני מרגישה את הפרפרים בבטן צומחים ומטיילים בכל גופי. אף פעם לא הרגשתי ככה. זה חדש לי.
אני רואה שהשמיים מחשיכים ומתחיל להיות מאוחר. אני רואה את הגאות מתחילה בחוף, עולה ויורדת. "אני כבר צריכה ללכת הביתה" אני אומרת לו, מצטערת על כך. "אני אלווה אותך" הוא משיב לי. "בסדר" אני אומרת לו במתיקות ואנחנו קמים ממקום מושבינו על החוף.
"אף פעם עוד לא ראיתי אותך במחוז 4" הוא אומר לי בזמן שאנחנו הולכים. "כן, אני לרוב בים" אני אומרת לו ביישנית. "גם אני. יש לנו עסק של דייג ומדי יום אני עובד בנמל עם אבי" הוא אומר. איך עד עכשיו לא ראיתי אותו ? מוזר. אבל לפחות עכשיו אני יודעת שהוא פה.
אנחנו עוברים את הכיכר המרכזית, שם היכל הצדק נמצא. השנה זאת תיהיה השנה הראשונה שלי, שבה אני נכנסת להגרלה. כבר לימדו אותנו על משחקי הרעב בבית הספר ואמרו שהמחוז שלנו בין החזקים, אם לא החזק במשחקים עצמם. מאז שאני ילדה קטנה מלמדים אותי אומנויות לחימה והשתמשות בנשקים. אני לא אוהבת את זה, אבל מכריחים אותי. הבטחתי לעצמי שאם אחד מבני משפחתי יבחר, אני יתנדב במקומו. רק לא לראות אותו נרצח בידי מיועדים אחרים. פיניק רואה אותי מסתכלת על היכל הצדק בעצב ושואל: "את מכירה מישהו שמת במשחקים ?". אני עונה לו שאין לי אף אחד קרוב שמת במשחקים וטוב שכך, אבל מעציב אותי שמקיימים אותם. ילדים חפים מפשע הולכים לשם וצריכים להילחם אחד בשני עד המוות. הוא מהנהן ואני רואה שהוא מבין אותי. תמיד ההורים שלי תמכו בלחימה והעיקר לנצח, והוא היחיד שהבין אותי. פעם ראשונה שמישהו מבין אותי.
אנחנו הולכים ועוברים דרך השוק המרכזי. אין נפש חיה. כבר מאוחר והוא סגור עכשיו, אבל כשהוא פתוח הוא מלא חיים. מוכרים שם דברים ססגוניים ויחודיים, כמו תכשיטי צדפים מקסימים וריהוט מעץ ה"פריטו", עץ גבוה גבוה עם פירות בטעם גן עדן. הוא ירוק כל השנה וקיים רק במחוז 4. מוכרים שם מאכלים טעימים ומיוחדים, כמו הדגים והלחמניות המלוחות במפורסמות של המחוז, שנשלחות לקפיטול מדיי שבוע במשלוח מיוחד. יש גם הרבה מוכרי טקסטיל ובדים יפים במיוחד, כמו משי נעים. לפעמים אפילו אמני רחוב מציירים דיוקנים ונופים ואפילו יש רקדנים רוקדים בלי הרף לכל אורך הרחוב. לא חסר לנו כלום, אנחנו מחוז עשיר למדיי. לפחות יותר משאר המחוזות האחרים.
אנחנו מגיעים לבית שלי. צריף קטן אבל מלא חיים בתוכו. שנינו עולים בגרם המדרגות ועוצרים מול הדלת. אנחנו עומדים אחד מול השני ואני מסתכלת בעיניו המדהימות של פיניק … אני עדיין לא בטוחה באיזה צבע הן .. ירוק .. או אולי כחול. זה משהו באמצע, אני מחליטה. שנייה לפני שאני עומדת להיכנס לביתי, אני מרגישה מישהו מושך אותי ומסובב אותי אליו. זה היה פיניק. הוא הצמיד את גופו לגופי והרגשתי את חום גופו מכסה אותי. הוא הסתכל לי בעיניים ואני הסתכלתי אליו. הוא בא לי בהפתעה והצמיד את שפתיו אל שפתיי. הוא נישק אותי נשיקה ארוכה וממושכת … פשוט מדהימה. לא רציתי שזה יסתיים. כל הפרפרים מילאו את חדרי ליבי והגיעו דרך הגרון, אל הנשיקה שלו.
התנתקנו וחייכנו אחד לשני. אף פעם לא התנשקתי … זאת הייתה הפעם הראשונה. ידעתי שהיא תגיע מתישהו, אבל לא ציפיתי לכזאת נשיקה. זה היה חלום שהתגשם.
אמרתי לו שאני חייבת כבר ללכת, והוא נתן לי נשיקה קטנה על הלחי ורץ לביתו. וואו … איזה יום. פתחתי את הדלת וראיתי שכבר כולם ישנים. הלכתי על קצות אצבעותיי וניגשתי לחדרי. סגרתי את דלת החדר ונשכבתי על המיטה, עם חיוך ענק וטיפשי. בהיתי בתקרה האפורה וחשבתי לעצמי בשקט …. היום התהפכו לי כל החיים … הלכתי לים כמו בכל יום רק שהפעם טבעתי, ואז ניצלתי במקרה
ורק לאחר מכן הבנתי שזהו … זה האחד. הבנתי שמצאתי את אהבת חיי.