הנערה מעבר לים | פרק 1

הם מגיעים למחוז בהמוניהם. אני רואה אותם מרחוק. בשורות מסודרות, עם המדים והנשקים, מלאים בביטחון העצמי שלהם. אני מסתכלת עליהם דרך הפתח הצר שנותר לי לאוויר. אני רואה את רגליהם מתקדמות לעברי, לכיוון ביתי ההרוס. הם שוברים את הדלת ומנפצים את החלונות. הם בוזזים כל מה שבא בדרכם. אני מנסה לעצור את נשימתי, כדי שלא ישמעו את קולות זעקותיי, אבל אינני יכולה יותר. הכל נהרס, הם הצליחו למצוא אותי. הם מרימים את הלבנים שהיו מעליי, כדי שיסתירו אותי וייתנו לי מחסה. הם רואים אישה מפוייחת, כחושה וחסרת מעוף. אין לי לאן לברוח. הם הצליחו לתפוס אותי. הם קושרים אותי בחבל ושמים דבק על שפתיי, כדי שלא אוכל לצרוח. אני במצב קיפאון, איני יכולה להגיב. אחד מהם סוחב אותי על גבו, מתלונן על משקלי. הם מגיעים למקום גדול עם צל ואז אני רואה מעליי את הרחפת. הם תופסים בחבל ועולים אחד אחרי השני. כמו רובוטים. הם לוקחים אותי ואני רואה את ביתי מתרחק מעיני. את המחוז שלי מתרחק מהגאולה. הם זורקים אותי כמו כלב נטוש בקצה הרחפת. לא עוברות כמה שניות ואנחנו מגיעים לבניין גדול וקודר. לא נראה ממש כיף. הם תופסים אותי ולוקחים אותי לכיוון דלת הבניין. הם לוחצים על לחצן המעלית המראה חץ למטה. אנחנו יורדים למרתף. אני מרגישה בלחץ האוויר ההולך וגובר. אי אפשר לנשום פה. אנחנו מגיעים והם מובלים אותי דרך מסדרון ארוך ובו אלפי חדרים. הם מגיעים לחדר מספר "1004" ושמים אותי על כיסא. עוד לפני שאני מבינה מה קורה, הם מחשמלים אותו ודורשים ממני הסברים. אני לא יודעת מה להגיד, אני אפופת עשן. קשה לי לנשום, אני לא מצליחה להגיב. הם רואים שהם לא מקבלים תשובה והם שוב מחשמלים. הם שואלים אותי על פיניק, אבל אני לא יודעת כלום. הוא לא סיפר לי כלום. אני זועקת מכאב וצורחת את נשמתי, אבל זה לא עוזר. הם אנשים קרים ואטומים. הם נותנים לי מכת חשמל חזקה ואני מתעלפת סופית.
אני קמה בחדר לבן ורואה הרבה צינורות ומכשירים סביבי. הם חושבים שאני משוגעת … הם לא מכירים אותי. אני מסתכלת סביב והחדר ריק. אני מנסה לצעוק, לעשות מהומה, אבל אין אף אחד שישמע אותי. הכל שקט פה. הסיכוי היחידי שנשאר לי הוא לברוח, להתחלץ מהאזיקים שקושרים אותי למיטה. אני מנסה בכל הכוח שנותר לי, אבל אני נכשלת. אני מוותרת ונשכבת על המיטה חסרת אונים. אני חשה צמרמורת בכל גופי, מרגישה שהוא זקוק לתמיכה. אני מחכה שמשהו יקרה, אבל כלום לא זז.
קוראים לי אנני קרסטה. אני בת 20. אני ממחוז 4. השתתפתי במשחקי הרעב. נלקחתי כשבויה לקפיטול במלחמה נגד המורדים וזה הסיפור שלי.