המלחמה של כולנו פרק שלישי – זירו

שמאמתי משם צעקות של כעס ופחד שהתבגרו מרגע לרגע, ידעתי שמשהו גדול קורה שם, זהו מוטנט.
"מה קורה שם?" שאל מוטי
"זהו מוטנט " אמרתי ועייני היו נשואות לבניין הגדול והלבן.
קפצתי מתוך המכונית החוצה מעל הדלת של האוטו מבלי לפתוח אותה.
לאן את הולכת?" שאל מוטי
"תישאר שם!"קראתי מבלי להסתכל בעיניו.
"אבל לאן?" שאל שוב
"אמרתי לך להישאר שם!" צעקתי שוב ורצתי לתוך הבניין לפי שיספיק לשאול שוב.
לאחר שרצתי על השביל האפור והמפותל הגעתי לדלת שקופה, מרובעת עם קצבות מעוגלים, ועתורים אדומים וצהובים על הזכוכית השקופה שלה ועל הידיות. ניסיתי לפתוח אותה אך היא לא נפתחה. מספר שניות נדנדתי את הידית אך הדלת לא נפתחה . בשלב שהבנתי שאני לא מצליחה לפתוח אותה דרך הידיות בעטתי בחריץ שיש באמצע הדלת והדלת התנפצה לחלקים קטנים שאפו לכל עבר. התחלתי לרוץ בתוך הבניין, רצתי בתוך המסדרונות הארוכים. היו שם תמונות רבות על הקירות מצופים הקטיפה האדומה, ודרכתי על רצפת הפרקט החומה הכהה. למרות היופי המרהיב של המסדרונות הם היו ריקים, כי כל הילדים והנערים התרכזו בחדר אחד שממנו נשמעו הצעקות. עקבתי אחרי הקול עד שהגעתי לחדר גדול אחד. פתחתי במהירות את דלת העץ הבהיר השבורה. זה היה חדר עצום ורחב הקירות היו לבנים ועל הרצפה משבצות כך שחלק בצבע לבן וחלק בצבע תכלת.
בצמוד לקיר אחד היה דוכן אוכל ושולחן. אבל אף אחד לא קנה ולא אכל בו כלום, כי כולם היו מרוכזים בפינה אחת בחדר. ומיד הפנו מבטם לאחור במהירות, ושוב לפנים . הם עקבו במבטם אחרי דמות בעלת שער חום קצר ועיניים תכולות ודומעות מעט. הוא נעלם והופיעה, נעלם והופיעה, אד שבקושי יכולתי לראות אותו.
"מי זה?…" שאל מוטי
"זה המוטנט שחפסתי" עניתי במהרה, פתחתי את פי ו…