המלחמה של כולנו- פרק שני- הכרות

"את מוטנטית" הוא קרה, ואני הסתכלתי בעיניו והנהנתי.
"אב… אבל א… איך זה הגיוני?" אמר מוטי ומהתדהמה התבלבלו לו המילים. ידי הפסיקו לזהור וכל הקרשים שחגו באוויר מסביבנו הפסיקו לזהור ונפלו גם הם.
"אני יודעת שזה מוזר לך" אמרתי
"אבל אין לנו זמן, העולם שלנו בסכנה, אני חייבת להמשיך, אני מצטערת" אמרתי ופניתי לאחור
"רגע!" קרא לעברי
"אני רוצה להצטרף…" הוא אמר בשקט
"אבל אתה לא..(?)" אמרתי ומיד קטע את דברי ואמר
"אני יודעה מה את חושבת, הכרנו ברגל שמואל" אמר במעט בושה.
הוא הסתובב עלי הושיט את היד חייך ואמר
"אני מוטי, שלום"
"היי…" אמתי במעט בלבול מפני שאני עדיין מעקלת את הסתואציה, אבל ניסיתי לזרום אתו והצגתי את עצמי:
"אני קרול" אמרתי ולחצתי את ידו של העלם.
"טוב… אז לאן הולכים?" שאל
"אני לא בטוחה" עניתי
"אז מה נעשה?" שאל שנית
"טוב דבר ראשון אנחנו חייבים לצאת מהיער הזה" עניתי והתכלתי לצעוד לקוון ממנו באתי. הסתכלתי על מוטי וראיתי שלרגע אחד הוא הפנה את מבטו לאחור וצפה בגופתו של הזקן. הבנתי שהוא היה קרוב אליו אך לא רציתי להתקיל אותו בשאלות כרגע, פשוט המשכתי ללכת והעמדתי פנים שלא ראיתי זאת.
היער היה ארוך וסבוך, צעדנו על אדמה מלאה בצמחיה וענפים וכל רגע נתקעתי לענף נוסף שסרת את פני. ברגע שענף אחד פגע בפניו של מוטי הוא שלף סכין מכיס מכנס והכל לחתוך בכאס כל ענף שעמד בדרכו תוך כדי שהוא נוהם נהמה קטנה ועצבנית.
לאחר שיצאנו מהיער והגענו עד העיר מוטי אמר שנצטרך תחבורה.
?"אין בעיה" עניתי במידיות.
"איך?" שאל.
לקחתי אותו לסמטה חשוך שראינו דרכה רכוב רק וה אדם אחד נכנס לרכבו.
" עכשיו תראה איך המסטרית עושה את זה" אמרתי וחיוך קטן עלה על פני.
יצאתי מהסמטה החשוכה כך שכל אחד יוכל לראות אותי וזינקתי על אותו האדם. לפני שהספיק לזעוק לעזרה סמתי את ידי על פיו בחוזקה. זרקתי אותו מן האוטו על הרצפה ובעטתי ברכתו, האדם עיבד הכרה והתעלף.
תפסתי את האיש וגררתי על אותה סמטה ששבה איש לא ראה אותו.
נכנסתי לתוך הרכב הארוך והשחור וקראתי למוטי לבוא. לאחר כשהתחלנו לנסועה שאל אותי מוטי בלחש:
"בטוח שזה בסדר להכות אדם ולגנוב את רכבו?"
"בסדר?" שאלתי
"בסדר, כאילו מותר" ענה לי
"אה!" אמרתי בזלזול
"מותר" אמרתי וצחקתי שוב
"זה מותר?" שאל שוב
"לא, זה מחוץ לחוק" עניתי ללא בושה
"אז למה את עושה את זה? את לא נחשבת… פושעת?" שאל בשקט
"כן אני פושעת ילד" עניתי ללא בושה ובגאווה.
"לאן אנחנו נועי אם אפשר לשאול" שאל
"לא יודעת" עניתי
"מה לא יודעת?!" ענה בהלה
"לאן שהרכב ייקח אונו" אמרתי
מוטי לא המשיך לשאול מפני שידע שלא יקבל תשובה.
המשכנו לסועה מספר שעות עד שראינו בית יתומים לבן וגדול. בדרך עברנו הרבה בתי יתומים אך שמעתי מתוך בית היתומים צעקות של פחד ושל כעס שהתגברו מרגע לרגע. ידעתי מה קורה שם, זהו מוטנט.