המלחמה של כולנו- פרק ראשון – מוטי

אני לא רציתי לנצח, אין לי שום רצון לנצח במלחמה הזאת אני רק רוצה להישאר בחיים. אם אני רוצה לשרוד אני צריכה להילחם, לכם קשה לדמיין את המצב, אתם גרים בבית שלכם, יש מישהו שישמור אליכם, יש לכם הגנה. אצלי זה לא ככה, אני צריכה להילחם כדי לשרוד. להילחם על החיים. אני ינצח בקרב הזה כדי להחזיר את החופש לי ולכל המוטנטים האחרים. אבל אני לא אוכל לעשות את זה לבד, אני צריכה למצוא עזרה, מישהו שיעמוד לצידי. הלכתי בין סמטאות חשוכות, עד שלפתע שמעתי כל בכי חלש, הלכתי בעקבות הקול עד שהגעתי ליער סבוך וחשוך. לרגע נרתעתי ונעצרתי מולו, היער ניראה אפל ומצמרר כל כך (אפילו שמעתי בראש מוזיקת אימה) אבל קול הבכי המשיך ואף גבר והוא בא מתוך היער, אבל מי אני שתפחד מיער???? התחלתי להיכנס לתוך היער וכל צעד שהלכתי קול הבכי התגבר. עד שלפתע, אחרי דקה או שניים של הליכה נגלתה עלי קרחת יער קטנה, שצפיתי בה מבאד לחורים שבין עצי האורן הסבוכים. ראיתי שם נער שכורע ברך ובוכה ליד גופתו של אדם זקן, לנער היה שער חום ופרוע, בגדיו היו קרואים ומלוכלכים, היה ניראה כאילו משהו מאוד גדול בקרבת הנער, נוסף לכך מסביב לנער גופת הזקן היו הרבה קרשים שחלקם בוערים וחלקם רק שוכבים שבורים על הקרקע, גם חלק קטן מהענפים שעל העצים מסביב היו מספר להבות.
"אה… הכל בסדר?" שאלתי בלחישה
"תלכי מכאן!" צעק לעברי הנער וסובב את ראשו עלי בפתאומיות, לרגע אחד קצר רעיתי את עיניו הירוקות הבהירות והנוצצות מדמעות, ורגע אחרי זה שוב ראיתי רק שער סבוך.
"תירגע, פני לשלום" אמרתי בלחש והתקדמתי צעד קטן לעברו.
"תתרחקי!" צעק הנער כשהוא צופי בי נסער ולרגע קצר אחד הפה הפעור שלו התחיל להאדים, וליפני שהספקתי לשים לב מה קורה יצאה מפיו להבה קטנה, הלהבה שיצאה מפיו התקרבה עלי היא גדלה וגדלה עד שהפכה לאש גדולה ושרפה את העצים שליפני וגם את כפות ידי שפרסתי והרמתי מרוב בהלה. כשהאש הפסיקה לצאת מפיו ונעלמה נפלתי על הקרקע, התקפלתי ואחזתי בידי.
לעוד רגע הנער צפה בי בעיניים דומעות, ושוב נפל על הקרקע, ונאנח, נאנח בצער ובכאב.
"תעזבי אותי…" הוא אמר בלחישה.
לעוד רגע אני צפיתי בידי הנפוחות והאדומות, שכאבו לי כאבי תופת, אבל לרגע שככתי מהכאב והלכתי באתיות לעברו, כשהתקרבתי עליו יותר קראתי ברך גם כן והנחתי את ידי על כתפו.
"מה קרה?,,," שאלתי בלחישה ובדאגה.
"אה… תעזבי אותי, את לא מבינה" הוא ענה ביאוש.
"אני יכולה להבין" אמרתי לו.
"את ראית את האש! את לא יודעת מה עובר עלי…." הוא ענה השקט ולא הסכים להסתכל עלי אפילו לרגע אחד.
"אני מבינה יותר ממה שאתה חושב" עניתי לו וניסיתי להסתכל עליו אבל הוא שוב הפנה את ראשו ושערו מאט נגע בפני.
"איך תביני?!" הוא ענה בתוקפניות ועם דמעות שחונקות את גורנו.
"יש לנו משהו במשותף" אמרתי ברוגע וידי המונחות על כתפיו החלו לזהור באור ירוק והקרשים המונחים מסביבנו התחילו לזהור גם הם בירוק והתרוממו באוויר.
דמעותיו של הנער לרגע אחד נפסקו ועיניו נפערו בתדהמה, ראשו התרומם לפתע ופיו ניפער.
"את מוטנטית…(!)" הוא אמר בתדהמה ואני רק צפיתי בעיניו המבריקות וחייכתי.