המחיר לאהבה – פרק 2 – נשלח לתחרות של גריי
אור השתקף מהחלון והטביע את זוהרו על גלימותיי. עיניי נשארו עצמות למרות האלומה המתפתלת הלוך ושוב לפי התמרונים של קופסת הפח שלקחה אותי.
הרגשתי את חמימות קרן השמש המוקרנת עלי מהחלון, שמעתי את המהום התאורה מהתקרה והקירות והרגשתי את הוויברציות הקלות שנובעות ממנועי הספינה.
שמעתי קולות ודיבורים בשפות שונות מפי הנוסעים המפוזרים בחלל הראשי של הספינה – חלקם אנושיים וחלקם בעלי קול צפצוף או נהמות.
לא רציתי תשומת לב מרובה וישבתי בקצה החלל המרכזי ליד אחד החלונות. מספר נוסעים מפוקפקים למראה העבירו את הזמן לידי בספינה. הם כיבדו את פרטיותי ולא פנו אלי ואילו אני התעלמתי מהם וממעשיהם.
חיפשתי את השקט כדי להעביר את הזמן המיותר בספינה והתחברתי להוויה של הסביבה. האווירה השוררת הייתה רגועה במקום ואילו הקולות ששמעתי מפי הנוסעים היו רק תוספות טפלות לאדוות של מרקם החיים בו טבלתי. כמו ילדה קטנה בפני גודל הים הרחב ידיים.
נפשי ספגה פנימה את הלך הרוח השורר ואפשר לי להסתכל פנימה אל לתוכי.
איך הגעתי למצב הזה שבו אני מובלת למשפט אחרי שהייתי בשיא חיי. כל כך קרובה לצאת מהחניכות תוך שנה או שנתיים ולהפוך לחברה מהמניין.
הם יקראו את מוחי ויפתחו שער למחשבותיי הכמוסות ביותר. לעמוד ערומה בפני הסגל הבכיר של בית הספר. עשיתי בחירות בעייתיות מבחינת המסדר אך להתאהב הוא משהו שאינני יכולה לשלוט עליו.
אני לא רוצה לצאת מהמסדר אבל אני לא מתחרטת שהתאהבתי. זה דבר כה עמוק ויפה שבאופן הזוי אסור על אנשי המסדר.
למה?
אם יש אינטימיות כל כך גדולה בין המדריכים למתלמדים, איך הם מצפים שלא יהיו פרצי רגשות עמוקים כל כך. זה אנושי להתאהב!
חייכתי לעצמי כשנזכרתי איך המדריך שלי הפך ברגע למאהב. איך השלשלאות שכבלו אותו לכל אורך חייו להתנהגות נאותה, נשברו בפני האהבה שלו כלפיי שאיכלה אותו מבפנים כל כך הרבה זמן.
והם רואים בזה דבר חמור כמו גילוי עריות.
למה לא לנסות לאפשר אך עם הגבלות מסוימות.
הרציונליות נשטפה למוחי כמו מים על אדם ישן.
המסדר לא יבין ולא יאשר.
המסדר הצבוע ינסה להצדיק את פעולותיו לפני שיוקיעו אותי. דמיינתי את דבריהם בעוד אני אעמוד במרכז המעגל כשהם יושבים על כיסאותיהם מסביבי ומטיפים לי. זה הרגיש לי חי כפי שהרגשתי את הנסיעה בקופסת הפח הזו.
אבל זה לא צודק ולא משנה איך ניסיתי להפוך זאת במוחי.
"איזבל," שמעתי קול פנימי.
פקחתי את עיניי ובהיתי קדימה.
"אני כאן אהובי, דאגתי" אמרתי בקול למרות שפניתי לקול הפנימי.
"אני מצטער, זה לא חכם ליצור קשר אך אני חושש מדחיפות העניינים"
"מה קרה אהובי?! זה לא מתאים לך להיות כל כך רציני".
עיניים סקרניות פנו אליי אך לא ייחסתי לכך חשיבות. רק אהובי חשוב ולא אף אחד אחר.
"המעבורת שעליתי עליה בדרך לקורסנט נשבתה בידי שודדים. אין לי דרך לתקשר החוצה מלבד הקשר הייחודי שנרקם בינינו. את חייבת לקרוא למסדר לכוכב גוראן כדי לחלץ אותנו. אני מצטער שאני מבלבל אותך אבל המסדר חייב לדעת על זה".
"אהובי, אני שמחה שיצרת איתי קשר, אל תדאג. אני אעשה את מה שצריך," אמרה בקול שנבלע בין הרחשים סביבה.
"איזבל, אני לא רציתי לבלבל אותך. אני מקווה שהנסיעה שלך לקורסנט תהיה יותר בטוחה משלי." הוא התנצל בשנית.
"דאגת לי כל כך הרבה ותראה מה גמולינו?! אל תדאג אהובי, הפעם אני אדאג לך. יהי הכוח יהיה איתך".
היא התרוממה על רגליה וסידרה את גלימותיה.
"יהי הכוח יהיה איתך… אהובתי." פעם היינו קרובים והנה התרחקנו בגלל המסדר.
בקשתי כיוון מאחד אנשי הצוות בקנטינה ופנתה לכיוון גשר הפיקוד.
לא יכולתי להסוות את החיוך ומשכתי את הברדס מעל פניי.
הגעתי לכניסה של גשר הפיקוד ושני אנשי צוות שמרו על הפתח.
"סלחו לי אך עליי לדבר בדחיפות עם קברניט הספינה."
שני אנשי הצוות הסתכלו אחד על השני והתלבטו מה לעשות. הם עלו בקשר ותוך זמן קצר הקברניט יצא מדלת הכניסה לגשר הפיקוד.
"כן גבירתי, איך אוכל לעזור לך?" פנה הקברניט עב הכרס.
"אני אשמח לדבר על זה ביחידות ולא לאוזני אחרים," אמרתי לו כשומרת סוד.
הוא הנהן והכניס אותי לגשר הפיקוד.
הוא צעד עם כל כובד משקלו לכיוון חדר הקברניט המצוי לצד גשר הפיקוד והלכתי אחריו עדיין מחייכת לעצמי.
הוא התיישב בכיסא וקול חריקה ארוך נשמע בעוד הכיסא מחה על כובד המשקל.
"אני מקשיב," אמר כשסיים להישען לאחור.
"התפתחה סיטואציה דחופה בכוכב גוראן שאינו סובל דיחוי, אני חייבת להגיע לשם."
הוא ליטף את זיפיו והתבונן בהולוגרמת הכוכבים לצד השולחן.
"ממ… אני יכול להוריד אותך בתחנת החלל זירוקס ליד כוכב רישפון, משם תוכלי להגיע לכוכב סייקס ואז לגוראן". הוא סימן את תחנת החלל בהולוגרמת הכוכבים.
"ההודעה בהולה ואין לי זמן להתחיל להיסחב בטיולים בכוכבים שונים," לא רציתי להתחיל להתדיין על מהות הדחיפות
"אני לא יכול לקחת אותך, זה בטבעת החיצונית של הגלקסיה. יש לי מחויבות מול הנוסעים וגם ככה אני כבול לחוזה עבודה. שלא לדבר על חוקי תעבורה שאני אעבור." אמר לה בתחינה.
"אתה לא מבין," ידה נשלחה לבין גלימותיה והיא שלפה את חרב האור לעומתו.
אורה האדומה הקורנת של החרב השתקפה היטב בעיניו ולא הותירה ספק לגביי בחירת היעד החדש של הספינה.
פרצופו המבוהל לנוכח האיום המפתיע גרם לו לרעוד ולהתעוות.
"אנחנו נהיה ביחד ולא תעזור שום התנגדות!"
תגובות (2)
את כותבת מדע בדיוני בצורה מעוררת התפעלות. לטעמי הרבה יותר טוב מכל הכותבים המוכשרים האחרים באתר. מחכה בקוצר רוח לפרסומים הבאים שלך בז'אנר מופלא זה….
הרבה ממעטים בערכה של מילה או שניים.
תגובות זה דבר חשוב.
לפעמים אני שואלת את עצמי לאן נעלמים הסיפורים שמעולם לא נקראו?
היכן הדמויות והעלילות שאף עין לא קראה חוץ מהכותב עצמו?
אני מדמיינת בית קברות לסיפורים. סיפורים שעל מצבותיהם כתובים שמם.
לפעמים, מישהו נובר ומוצא סיפור וקורא אותו. מוציא אותו מבית הקברות עם קרן שמש חזרה לחיים.
תודה לך עמי על קרן השמש שלך.
אני מאוד מעריכה זאת.