המחיר לאהבה – נשלח לתחרות הסיפורים של רפי דנן

היא ניצבה מעל המים הצלולים ובהתה בצלילתה המרקדת. אדוות קטנות הפתיעו ושברו את השתקפותה. מזווית עינה ראתה את אמא ברווזה נכנסת למים עם אפרוחיה וגרמה לרעש בצורת אדוות על פני המים.
איזבל אהבה את הסחת הדעת הזו ממחשבותיה. בגדיה הבז' היו כמעט ללא דופי ובהקו בשמש. אלמלא הגלימות החומות שלבשה, היא הייתה בוהקת בשמש כמו תכשיט לעינו הצופייה של העורב.
היא הרגישה נוכחות בקרבתה ומבלי משים, ידה נקברה בין גלימותיה. מגע המתכת הקרירה בידה, הרגיעה את רוחה הסוערת.
"זה רק אני," אמר קול מרגיע מאחוריה.
היא שנאה שהמדריכים יכלו לפשפש במוחה ולקרוא אותה כמו ספר פתוח. היא הסתובבה לכיוונו והרכינה את ראשה כאות כבוד.
"את מוכנה לנסיעה?" שאל אותה
"כן." ענתה בפשטות ומבטה עדיין נעוץ בדשא הירוק לרגלי המדריך.
"תסתכלי עלי כשאני מדבר אלייך," הנימה בדיבורו עדיין הייתה נחמדה אך מהולה בטיפת איום.
היא הרימה את ראשה והתבוננה בעיניו הכחולות. הרוח המתונה, נתנה דרור לשערות ראשו והן התבדרו כרצונן.
כל כך שונה מראשה שהיה גלוח מצד שמאל לעומת הצד הימני שהיה בעל שיער ארוך הקלוע לצמה מאחורי האוזן.
הוא סימן לה ללכת לצידו.
הם הלכו בשתיקה ויצאו מכר הדשא למדרכה המתכתית לקול נקישת מגפי העור שנעלו. הוא היה לבוש כמוה, בבגדי הבז' והגלימות החומות. רק מחלפות ראשיהם הדגיש את ההבדלים ביניהם. הרבה אנשים התהלכו במדרכות הללו והתבוננו בפינות הנוי הקטנות בניגוד גמור לנוף המתועש מסביב. בנינים רבי קומות אדירים בגודלם, פיסלו את קו האופק ואילפו את האזור. כל המשטח בו התהלכו היה למעשה גגו של אחד הבניינים האלו. התנועה האווירית של כלי רכב משונים, התנהלה לצידי מפלצות הבטון הענקיות. החלונות הרבים שציפו את הבניינים, הפיצו לכל עבר את אור השמש וכלי הרכב החזירו את האור בשלל צבעים מטאלים בגאווה כמו טווס שמראה את נוצותיו.
המבנה הצמוד לפינת החי שבו שהתה, היה בעל צורת קונכייה עם צלעות עגולות ורכות. הכניסה הייתה גבוהה ומרשימה עם פתח מעוגל ומזמין פנימה. מעברו השני של המבנה, ניתן היה לראות את קוויה החדים של החללית הבין כוכבית שעגנה שם. צבעה השחור עם קווים סגולים וישרים היוו היפוך גמור למבנה הקונכייה הרך בגוונים בין לבן לצהוב.
הם נכנסו לצלו של המבנה הקונכיתי לצד נוסעים המלווים על ידי יקיריהם. קירות הבניין הלכו וסגרו את החלל וצמצמו את השטח להליכה עד למעבר צר יחסית שהתעקל יחד עם המבנה.
שיחות בשפות שונות נשמעו מסביב וליוו אותם פנימה לתוך הבניין.
"את מבינה למה שלחנו אותכם בנפרד?" שאל אותה בעוד הם נכנסו לעומקו של המבנה.
הצלעות מבפנים היו הרבה יותר מרשימות ותמכו בגג המיוחד שלא יקרוס על יושביו.
"אתם מפחדים שאנחנו נעשה משהו נמהר." אמרה והסתכלה עליו.
הוא המשיך ללכת וחיוך עלה על שפתותיו וחשף את שיניו הלבנות.
הם כיתתו את רגליהם לעבר פתח קטן יחסית מצידו השני של הבניין.
"אין מקום לאהבה במסדר שלנו. זה יוצר סיכונים אדירים שיכולים להוביל למחוזות אפלים." ענה לבסוף.
"אולי בגלל שאתם לא יכולים לשלוט על זה." אמרה יותר לעצמה מאשר אליו.
הוא נעצר והתבונן בה, עיניו ברקו בכעס. היא הגזימה במילותיה אבל זה מה שהיא חשבה.
"יש לך הרבה מה ללמוד, צעירה" אמר לה בעוקצנות.
"המדריך המאהב שלך יעמוד בפני המועצה כפי שאת תעמדי ותשפטי," הוסיף בתקווה להבהיר לה את מה שהיא כבר מזמן יודעת.
הוא לא שמט את הנושא והמשיך "אני מקווה שאת תשכילי בתשובותייך ותוכלי להישאר במסדר…".
"אני יודעת היטב את מה שצופן לי כשאגיע לשם. תודה," קטעה את שטף דיבורו בחדות.
פרצופו נעשה נעשה עוין ועיניו הצטמצמו לכדי חריצים קטנים.
שתיקה מביכה השתררה ביניהם בעוד סביבם הנוסעים נפרדו מיקיריהם ושובל מהם התקדם אל עבר הפתח הקטן.
היא הסתובבה והתקדמה יחד עם זרם הנוסעים.
"איזבל," שמעה אותו קורא לה.
היא הפנתה את ראשה אליו לראות איזה עוד פניני חכמה יש לו להגיד.
"יהי הכוח יהיה איתך," אמר ברכת הפרידה.
"ואיתך," החזירה ומשכה את ברדסה מעל ראשה.
בשביל אהבה שחוותה היא הייתה מוכנה לקבל כל גזר דין מאשר לא להרגיש אף פעם.