החץ פרק 7 + הודעה
לא כתבתי מלאאאאאאא זמן.
אני מודעת לזה בהחלט, ואני מצטערת.
אני קוראת פה ושם דברים שלי לראות אם יש עדיין טעם להמשיך אותם אבל אני ממש מאוכזבת מצורת הכתיבה שלי פעם. חשבתי שכתבתי הרבה יותר טוב את החץ אבל לא הקשבתי לעצה הכי חשובה של עצמי, לקחת את הזמן עם הדברים ולתת להם להתגלות לאט. מה שמושך את הסיפור לפרק הבא ולזה שאחריו וכן הלאה…
בכל אופן… מי שזוכר אותי, זוכר אותי, -מקווה שנשאר משהו מה"מוניטין" שלי -אז בשביל די אנג'לו ובשביל עצמי אני אעשה עוד פרק אחד של הסדרה הזו, שתהיה לי סגירת מעגל סוף סוף. שאני אראה שאני כן יכולה לסיים סדרות, לסיים דברים.
אז הנה זה בא, הפרק הבא…
"מירוקו, את לא יכולה ללכת סתם ככה!" אמרה פליסיטי וקמה מכיסאה. "מה כל כך מיוחד במשרד הזה?" שאל ג'ון. "לא משהו שיעניין אתכם" ענתה מירוקו בהתחכמותה המפולפלת.
"אם אוליבר יחזור ויראה שאת לא כאן הוא יכעס מירוקו" עצר אותה ג'ון.
"לא קוראים לי מירוקו, קוראים לי הוקונה" נעצה מירוקו מבט בגון ועברה דרכו.
"אני מניח שהגיעה העת" אמר. "פליסיטי, תתקשרי לאוליבר ותודיעי לו שמירוקו נפלה בפח" אמר ג'ון.
פליסיטי הקלידה כל מיני דברים במהירות ולפתע המשרד הריק התחלף במשרד עם אוליבר "היא קנתה את זה, היא בדרך אליך" אמרה פליסיטי. "עבודה טובה סמוק" אמר אוליבר וישב בנינוחות בכיסא המשרד.
נקישה נשמעה על הדלת, אך אוליבר לא ענה.
שוב נשמעה דפיקה, אך אוליבר לא הגיב. הוא חיכה שמירוקו תיכנס.
להפתעתו ולחרדתו הגדולה, לא הייתה זו מירוקו.
"ס… סלייד" לחש אוליבר כלא מאמין.
סלייד חייך בשביעות רצון. "מה שלומך חבר ותיק?" שאל את אוליבר.
"זוכר מה הבטחתי לך לפני חמש שנים אולי?" שאל סלייד.
אוליבר בלע את רוקו.
"לא? ובכן, אני אזכיר לך. אני הבטחתי לך שאני אהרוס את חייך, ואשמיד כל דבר טוב בהם עד שאתה תראה שכל מה שבנית ושמרת עליו הרוס ומחוק ואז אני אהרוג אותך" סינן סלייד.
"אני לא הרגתי את שאדו" זה כל מה שאוליבר הצליח להוציא מפיו.
פעימות ליבי התחזקו וסלייד ידע זאת והרגיש חזק יותר.
"אתה רועד" אמר סלייד.
אוליבר לא ענה.
לפתע מירוקו נכנסה.
סלייד הסתובב לאחור אך לפני שהספיק לראות את פני הנערה היא ברחה משם על נפשה.
"אני מניח שמי שזו לא הייתה, היא תיקרא עכשיו למשטרה" חייך סלייד חצי חיוך והתקרב אל אוליבר.
"סלייד, חכה… חכה רגע" נבהל אוליבר וקם מכסאו והלך אחורה.
"סלייד!" צעק אוליבר כשסלייד תפס בצווארו.
לפתע חץ נורה ואישה בלונדינית בתלבושת שחורה הגיעה.
"שרה…" לחש סלייד בחיוך וזרק את אוליבר לקצה החדר.
הוא הוציא את החץ מידו כמו כלום והתקרב אליה.
"שרה…" לחש אוליבר, מנסה להסדיר את נשימתו. "עצור!" נשעה צעקה.
"לכי מכאן לפני שגורלך יהיה דומה לגורלם" אמר סלייד ולא הסתכל. הוא תפס את שרה באוויר.
הנערה צרחה בפחד. "תפסיק! תפסיק כבר לפגוע באנשים! בבקשה! אבא!!"
סלייד הסתכל על הנערה ובשפתיים רועדות היגה את שמה העדין "הוקונה…" הוא התנשף בכבדות והפיל את שרה החנוקה על הרצפה.
"אולי…" החל לומר ג'ון כשראה את סלייד בוהה בהוקונהו את שרה ואוליבר על הרצפה.
ג'ון לקח צעד אחד אחורה, אך לסלייד לא היה אכפת ממנו.
הוא התקרב אל הוקונה וניסה לחבק אותה אך היא התחמקה ממנו.
"אתה ממשיך לפגוע באנשים" היא בכתה.
"אתה לא יכולה להרוג אנשים רק כי הם עצבנו אותך!" צעקה בכעס מהול בפחד.
הוקונה רעדה. "אמא מתה ואני ראיתי את זה. אוליבר לא הרג את שאדו, הם גם לא בחר את שרה על פניה. אייבו פשוט ירה ברנדומליות" אמרה הוקונה.
סלייד נד בראשו. "למה את בורחת ממני?" שאל.
"כי אתה אדם רע, מפחיד ומאיים" אמרה הוקונה.
"אבל את הבת שלי!" אמרה סלייד "לא בורחים ממשפחה!".
"אולי אני הבת שלך, אבל אתה לא אבא שלי" סיננה הוקונה בכעס.
בנקודה זו נשבר סלייד וקרס על הרצפה.
"תקום!" צעק והכריח את עצמו לקום.
"אם כך, את לא הבת שלי ואני לא אבא שלך וכך אנהג" אמר סלייד ותפס בגרונה של הוקונה ההמומה.
"לא אתה לא!" צעק ג'ון וקפץ על סלייד בניסיון נואש אך ללא הצלחה.
"דיגל!" צעק אוליבר כאשר הגיע תורו של ג'ון להיזרק על הקיר.
אוליבר ירה שני חצים בגופו של סלייד אך ללא הועיל.
הם לא הזיזו לו כמעט בכלל.
"שרה!" צעק אוליבר וסימן לה לבוא לעזור לו.
בכוחות מאומצים שניהם העיפו את סלייד מהוקונה אך היה כבר מאוחר מידי.
ג'ון לקח מוט ברזל שחובר אל השולחן ותקע אותו בליבו של סלייד הכאוב.
סלייד פער את עיניו ופיו וצנח על הרצפה.
"מירוקו תפקחי עיניים בבקשה! מירוקו!" צעק אוליבר.
"היא הייתה הבת של שאדו וסלייד… הייתה להם בת והיא… לא סיפרה לי…" לחש אוליבר ורכן תחת גופתו החמימה של מירוקו.
אוליבר קם מהרצפה.
"תראה מה עשית סלייד. הבטחת להרוס את חייו של אדם אחר ובסוף הרסת את שלך. לא הרגתי את שאדו, אהבתי את שאדו, היא הייתה כל עולמי ועד כמה שאתה אהבת אותה, אני אהבתי יותר" אמר אוליבר והוציא את מוט הברזל בכדי שסלייד יוכל לדמם למוות.
הוא לא אמר דבר, רק זוב של דם שחרחר אדמדם שזלג מפיו אמר הכול.
וזה היה בעיקר כלום.
אוליבר הביט בגופתה של הנערה החיוורת ולאחר מכן בגופת אביה הגוסס.
"הבטחתי שלא אהרוג" אמר אוליבר. "אבל פעם אמרו לי לא להבטיח דברים שאני לא יכול לקיים ואני בכל זאת הבטחתי משהו שלא ידעתי אם אני יכול לעמוד בו".
"אני מצטער" לחש והסתכל על סלייד.
"אבל במקרה היחיד הזה, העולם יהיה טוב יותר בלעדייך" אמר ופשוט דחף אותו מהבניין דרך החלון שייפול.
והוא אכן נפל, עשרות מטרים וקומות, עד שהוא נחת על המדרכה ועתה היה מת בטוח.
"קראו לה הוקונה" לחש ג'ון.
"תודה על התגברות ג'ון" אמר אוליבר ותפח על שכמו.
"אני לא מאמינה שלשאדו הייתה בת" התייפחה שרה.
"מה עושים עכשיו?" שאל ג'ון.
"עכשיו ממשיכים הלאה אל עולם חדש והופכים אותו לטוב יותר" אמר אוליבר ברעד.
"קדימה, המשטרה כבר למטה" אמר אוליבר והחבורה יצאה בדרכה החיננית והאלגנטית (דרך החלון) אל מסע חדש.
עם רגשות מעורבבים ולא ידועים שמאיימים לשתק אותם, הם המשיכו בחייהם…
תגובות (0)