החיפוש אחר הזאב מהביצות – פרק אחד

עם כל הטירוף שהיה בדבר, החלטתי להיענות לבקשה של וויל. התחמקתי מהחדר שלי, הוריתי לזאביק לא ללכת אחרי, והלכתי לקרחת היער. בשעה אחת עשרה חמישים ושש דקות בדיוק.
עד שהגעתי לשם מערבולת של מחשבות הסתחררה בראשי. מצד אחד שנאתי את וויל בכל ליבי, מצד שני רציתי להודות לו. להפוך לזאב היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. רק קיוויתי שהוא לא חוזר כדי לקחת לי את הביצה.
כי הביצה היא שלי. אך ורק שלי, ואף אחד אחר לא יכול לתבוע עליה בעלות.
הגעתי למקום סוף-סוף. נעמדתי זקוף וערוך לתקוף, שיערי החום הגלי כיסה את פני.
"וויל?" צעקתי. "אני יודע שאתה לא איש זאב עכשיו!"
מישהו לידי נהם. זאת לא הייתה נהמה חייתית, אלא אנושית. נער גדול גוף יצא מבין העצים.
וויל נראה בדיוק כמו שזכרתי אותו: גוף שרירי כמו של מתאגרף, שיער שחור קצוץ בתספורת צבאית ועיניים שחורות וקטנות. הוא לבש אפילו את אותם בגדים, אותו סוג של ג'ינס, חולצת טריקו כחולה וכובע קסקט אדום. הופתעתי, הרי מאז שהוא נעלם ציפיתי לראות אותו רזה ושרירי יותר, ואולי עם בגדים קצת פחות נקיים. תהיתי איפה הוא הסתתר במשך כל הזמן הזה.
"היי, גריידי." הוא אמר בקול שהיה הרבה יותר עמוק מהקול הישן שלו.
"פשוט תגיד לי למה רצית לדבר איתי?" אמרתי בקול עצבני, מנסה להסתיר את הפחד שהתגנב אלי.
הפחד שנזכר בזה שאם זאביק לא היה עוזר לי לפני חצי שנה, הייתי מת עכשיו. הפחד שנזכר בכל החיות המסכנות שראיתי קרועות לגזרים בביצה. הפחד שהורה לברוח משם כמה שיותר מהר.
וויל חייך. "אתה יודע, אפילו בתור בן אנוש אני יכול להריח את הפחד שלך."
צמרמורת עברה בגבי, אבל לא זזתי. אני לא מפחד מוויל, או מאף אחד אחר. אין שום דבר שיכול להפחיד אותי בביצה.
הוא גיחך והכניס את ידיו לכיסי הג'ינס שלו. הרוח שיחקה בשיערו הקצוץ. "אתה פתטי, נשארת בדיוק אותו דבר."
קפצתי את ידי לאגרופים, למרות שידעתי שאין טעם. אני לא מסוגל להילחם מולו, הוא פי שתיים מהגודל שלי! גם אם גדלתי קצת, הוא גדל יותר.
"תפסיק לשחק משחקים ולנסות להבהיל אותי," כמעט ירקתי את המילים בקול קשוח שהפתיע גם אותי. "תגיד לי: מה-אתה-רוצה?"
הוא נאנח והרים את דיו בתנועת כניעה. "ניסיון לא רע. טוב, אני אסביר לך. בוא."
הוא התחיל ללכת לעבר הביצה. נגררתי אחריו עם אגרופים מורמים.
ברגע שנכנסתי מתחת לחופת העצים, יצור גדול ושעיר קפץ עלי וחשף שיניים.