הארי פוטר וקללת הצלקת

פרק 1:
אחרי עשרים שנה זה חוזר
"מזל טוב!"
"אבא בן שלושים ושבע!" קראה לילי.
"מזדקנים, הא?" אמר רון בגיחוך.
"רון!" קראה הרמיוני, אך על פנייה הבעת שעשוע.
"אבל שלושים ושבע זה לא מאוד זקן, נכון?" שאלה לילי בהיסוס.
"הו הו הו, מאוד זקן," אמר הארי. "עכשיו אולי אפשר כבר להיכנס?" הוסיף.
"אבא, הכנתי לך מתנה", אמר אלבוס בביישנות, ושלף מאחורי גבו חבילה עטופה נייר כסוף וקשורה בסרט אדום.
הארי פתח את החבילה. בתוכה נח אלבום עבה שכריכתו מעוטרת ועליו כתוב באותיות מסולסלות "לאבא, באהבה- מאלבוס".
"תודה, בן" אמר, ופרע את שערו השחור של בנו השני בחיבה.
"השערות שלו פרועות לגמרי גם בלי שתבלגן אותן!" נזפה ג'יני בחיוך.
"פתח אותו! פתח אותו!" קראה לילי, שכבר לא יכלה להסתיר את סקרנותה.
"טוב, מוכנים?" אמר ג'יימס. הייתה זו הפעם הראשונה שדיבר באותו הערב.
"ג'יימס!" אמר הארי. "חשבתי שאתה אצל הוויזלים!"
"הלו, גם אנחנו פה…" אמר ג'ורג'.
"או.קיי, אז בואו נראה מי פה" אמר הארי, מופתע מכמות האנשים שבאו לחגוג איתו את יום הולדתו. "משפחת לונגבוטום,טדי" אמר, "משפחת וויזלי, משפחת וויזלי ומשפחת וויזלי". כל הנוכחים צחקו.
בין נחרת צחוק לנחרת צחוק אמר ג'ורג': "מה יש, אנחנו משפחה גדולה ומגובשת!" הצחוק גבר.
+ + +
"בתיאבון!" אמרה ג'יני והתיישבה לשולחן לאחר שסיימה לערוך אותו לקראת סעודת יום ההולדת.
"רגע! לפני שמתחילים לאכול צריך להרים כוסית לחיי הארי!" אמר נוויל.
"לחיי הארי!" אמרו כולם והרימו את כוסותיהם באוויר.

"אמא, גם אני רוצה וויסקי אש!" אמרה לילי ותלתה מבט מתחנן באמה.
"חמודה שלי, בשנה הבאה כבר תוכלי לשתות מה שתרצי, בינתיים תשתי מיץ דלעת" השיבה לה ג'יני, אך לילי לא רצתה להקשיב וענתה בכעס: "דבר ראשון- אני לא ה"חמודה" שלך. ודבר שני- אם לא וויסקי אש, אז לפחות בירצפת!"
הארי, שכל אותו הזמן הקשיב למתרחש, אמר: "היום זה יום ההולדת שלי, ואני אקבע את החוקים. לילי יכולה לשתות קצת וויסקי אש- אבל רק טיפה. וג'יני- את יכולה להמשיך לאכול, יהיה בסדר."
ג'יני נעצה בו מבט רצחני, אך לא אמרה דבר.
"אווץ'!" קרא הארי לפתע. נדרש לו כל כח רצונו כדי לא להרים את ידו ולמשש את צלקת הברק שעל מיצחו. היא לא כאבה לו כבר עשרים שנה.
"מה קרה?" שאלה ג'יני בדאגה.
"הצ… כלום, כלום" אמר, ולחש באוזנה "אחר כך."
לסיום הארוחה הוגשו פונץ' ועוגת שוקולד שופעת. הארי ניצל את המהומה שהגיעה בעקבות המטעמים וקרא לג'יני, רון והרמיוני לחדר הסמוך.
"מה קרה?" שאל רון, "העוגה נראתה ממש טעימה, עכשיו יחסלו לי את הכל…"
"יחסלו לך הכל?!" שאלה הרמיוני, ספק נוזפת ספק משועשעת.
"זה לא משנה עכשיו, רון" אמרה ג'יני, "הארי קרא לנו כדי לספר משהו חשוב!" ואז הוסיפה בקול מעט מודאג, "נכון?"
רון והרמיוני תלו בהארי מבט שואל.
הארי כחכח בגרונו והכריז "טוב, אין לנו הרבה זמן, אז אני אעשה את זה בלי הקדמות מיותרות- קודם, בארוחה, כאבה לי הצלקת."
השתררה שתיקה, אותה הפר רון כששאל: "א- אבל לא יכול להיות ש… שהוא חזר. נכון?"
"מי, וולדמורט? לא… " אמר הארי בביטול, "הוא מת".
שוב השתררה דממה.
הפעם היה זה תורה של הרמיוני להפר אותה: "אז מי… או מה זה יכול להיות?" לחשה.
בקושי סיימה את דבריה כשנשמעה שאגה מחרידה ומייד אחריה, קול צרחות אימה.

רון, הרמיוני, ג'יני והארי רצו אל חדר האוכל ומצאו תוהו ובהו מוחלט, ללא כל זכר למסיבה הנעימה שהתרחשה שם דקות ספורות קודם לכן. הכיסאות היו הפוכים, הוילונות הרקומים נתלשו ונחו על הרצפה מרוטשים וקרועים, כלי החרסינה היפים נשברו לרסיסים והמוזר מכל- משמונה עשר האנשים שהיו בחדר לא נשאר אף אחד.
"לילי! אלבוס! ג'יימס! איפה אתם?" קראה ג'יני, שהייתה על סף דמעות.
נשמעה עוד שאגה, ועכשיו היה ברור מהיכן היא מגיעה.
רון, הארי, ג'יני והרמיוני רצו לחצר.
שם, על המדשאה (שהייתה פעם מטופחת) התחולל מרחץ דמים: ביל, פלר, ג'ורג', אנג'לינה, לונה ונוויל נאבקו באדם זאב, ותוך כדי כך ניסו להגן על הילדים, שהשתדלו כמה שפחות להיראות.
"הארי! רון! ג'יני! הרמיוני! בואו לעזור לנו!" צעק ביל, ותוך כדי כך ירה קללה משתקת לעברו של אדם הזאב. "בואו!" קרא הארי, והרביעייה הצטרפה לקרב.
לרגע אחד נדמה היה שאדם הזאב עומד לנשוך את ג'יימס, אך ברגע האחרון צעקה ג'יני "סקטומסמפרה!" ופגעה ברגלו השמאלית. אדם הזאב ילל כאשר רגלו החלה לדמם, וברח מהחצר בצליעה.
"אף אחד לא נפצע?" שאל הארי.
פלר הנידה בראשה לשלילה.
"איך בכלל הגיע לכאן אדם זאב?!" שאלה הרמיוני.
אלבוס הגיח, ממרר בבכי. "זה- זה היה ט- טדי שלנו! והוא הפך ל- ל- אדם זאב לא שלנו!" אמר.
"די, די." אמרה ג'יני בקול רך וליטפה את ראשו.
" אבל זה לא יתכן. אף אחד לא נשך אותו!" אמרה אנג'לינה.
הרמיוני התערבה בשיחה."נו, באמת. זה לגמרי ברור!" אמרה, נוזפת.
"מה ברור?" שאלה לונה בקולה החולמני, שנשאר לה מימי ילדותה.
הרמיוני גלגלה את עיניה. "טדי הוא בנו של רמוס! ורמוס היה אדם זאב!" אמרה בטון של נו-איך-לא-הבנתם-את-זה-בעצמכם.
"ו…" אמרה פלר, שעדיין לא הבינה.
הרמיוני "לבשה" את קול המורה שלה. "כאשר צאצא של אדם זאב מגיע לגיל עשרים, בירח המלא הראשון של אותה שנה- הוא הופך לאדם זאב. מאותו רגע והלך, הוא הופך לאדם זאב לכל דבר!" סיימה בחגיגיות.
"וואו!" קרא רון, "איך את יודעת את הדברים האלה?"
"אה, פשוט אתמול עברתי על הסיכומים הישנים שלי מגיל שלוש עשרה. מצאתי שם את הסיכום ההוא שסנייפ נתן לנו לכתוב על אנשי זאב. זוכר?" ענתה לו, מצטנעת.
"הו, כן, אני זוכר. זה היה סיוט!" אמר רון בגיחוך.
ג'יני נתנה בו מבט של אתה יכול להתבדח בכל מצב, אה?
הוא מיהר להפנות ממנה את מבטו. "טוב, אז- אה- נראה לי שאנחנו נזוז. ואגב- מזל טוב, הארי!"
+ + +
"אבל אבא, מה יהיה אם אני אפול? או שאתקע בעץ? או שהמטאטא שלי יתחיל להשתגע? מה יהיה? יכאב לי נורא? אני פוחדת אבא, אני לא רוצה…"
אלבוס, ג'יני, הארי, ג'יימס ולילי עמדו באמצע שדה בור מרוחק ומבודד, שבידיהם מטאטאי "אש המחץ". הארי עמד על כך שליפני שתגיע להוגוורטס, תדע לילי לטוס על מטאטא. אולם ליבה של לילי היה מלא ספקות, ואת רוב דרכה לשדה עשתה משפחת פוטר כשהיא מקשיבה לחששותיה של הבת הצעירה.
"פחדנית," הטיח בה ג'יימס, "אין סיכוי שתהיי בגריפינדור. בטח תהיי בהפלפאף או ב- הא! בסלית'רין המסריחים!" אמר והעווה את פניו.
עיניה של לילי התמלאו דמעות. "אני כן אהיה בגריפינדור" פלטה. "נכון, אבא?" הוסיפה.
"אני לא מתערב" אמר הארי, שידע שגם אם הסיכוי הזה קטן- תמיד קיים הסיכוי שלילי לא תשובץ בגריפינדור, ולכן העדיף לא לתת חוות דעת משלו בנושא.
"די, ג'יימס, נמאס לי לראות אותך רב עם לילי. ולילי- בבקשה ממך, על תעלבי מכל דבר שג'יימס אומר לך. וחוץ מזה, אנחנו אוהבים אותך בלי שום קשר לבית בו תהי" אמרה ג'יני.
"טוב, אני לא יודע מה איתכם, אבל אני רוצה לעוף היום!" אמר אלבוס וזינק לאוויר.
"כן, הוא בהחלט צודק" אמר הארי. "בשבוע הבא האחד בספטמבר, ועוד לא היינו בסמטת דיאגון. לילי, תראי, זה מאוד פשוט- תעלי על המטאטא, תתיישבי עליו ביציבות וכשאני אגיד "צאי!"- תדחפי ברגלייך את הקרקע" סיים, והביט בביתו הממלאת את הוראותיו.
"מוכנה?" שאל אותה.
לילי הידקה את אחיזתה במטאטא.
"כן" אמרה,ולמרות שעל פניה הייתה הבעה נחושה, קולה היה מהוסס.
"אם כך" אמר הארי, "צאי!"
בתנועת זינוק עלתה לילי לאויר. ג'יני מחאה כפיים,ואלבוס שרק בהתפעלות. היא עשתה שני סיבובים, ואז הנמיכה בהדרגה, עד שנחתה.
על פניה היה חיוך ענק והיא אמרה: "זה היה כיף."
+ + +
"יו, אמא, אני חייב את זה. ותראי, זה זול, באמת- רק שלושה חרמשים…" אמר אלבוס בקול מתחנן, והצביע על עט נוצה שנראה רגיל לגמרי, אבל על תגית לידו היה כתוב "עט רוקד: ברגע שמורך יתחיל לדבר, העט יקפוץ מידך, יטפס אל אפו ויתחיל לרקוד".
"אל, בשביל מה אתה מקבל דמי כיס? גם ככה יש לנו השנה המון הוצאות, כל הספרים, ושרביט ללילי…" ענתה לו ג'יני ונאנחה.
חמשת הפוטרים היו ב"חנות ההוקוס מוקוס של האחים וויזלי", חנות הטריקים הטובה ביותר בסמטת דיאגון.
"ג'יני, אני רואה שאלבוס וג'יימס רוצים להישאר, אז אני אקח את לילי לקנות שרביט, גלימה וספרים. ניפגש בארבע בגלידרייה של פלוריאן, רון והרמיוני אמרו שיפגשו אותנו שם" אמר הארי. לילי, שהקשיבה כל אותו זמן, אמרה בהתרגשות: "כן! אבא, בואו נלך כבר לקנות שרביט! בוא, מהר, ליפני שרוז תגיע… בוא! בוא!" ומשכה את אביה ליציאה. הארי גלגל לעבר ג'יני עיניים, והלך אחרי בתו הנלהבת.
"שלי זה 24 סנטימטרים, עץ ערבה,מכיל שערה מזנבו של חד-קרן", אמרה לילי והשעינה את ראשה על ידה כשבעיניה מבט חולמני. "אני כל-כך שמחה שיש בשרביט שלי משהו יפה- מדהים- מופלא- כמו חלק מחד- קרן", הוסיפה. "שלי זה רק 17 סנטימטרים, עץ אורן, מכיל נימי לב של דרקון. גמיש במיוחד" אמרה רוז, ואז הוסיפה בצחקוק:"אדון אוליבנדר אמר שבדקתי כמעט את כל השרביטים בחנות…"
לילי הביטה מעבר לכתפה. " הי, רוז, תראי מי מתקרבות …" אמרה והצביעה על שתי דמויות שנכנסו לגלידרייה.
"הי ויקטואר! הי אליסייה !" אמרה רוז ונפנפה בידה.
הדמות הנמוכה רצה לשולחנן. "אתן לא מבינות", אמרה, "ויקטואר בהלם. אתם יודעים, היא וטדי בדיוק עמדו להתחתן-" בשלב זה פלטה לילי ציוץ נרגש, "ועכשיו, שהוא… אתן יודעות- אדם זאב- זה הלם גדול בשבילה. היא לא רוצה לבטל את החתונה, אבל היא פוחדת…" אמרה אליסייה ונאנחה.
רוז החמיצה פנים. ויקטואר מעולם לא הייתה חביבה עלייה במיוחד, בעיקר בגלל שקינאה בה על שערה הבלונדיני והשופע ועל עיניה הכחולות בוהקות. "תמסרי לה," אמרה, "שכולנו בהלם. ושחסר לה שתבטל את החתונה. אדם זאב או לא- טדי יהפוך לחלק מהמשפחה שלנו" סיימה והסתלקה משם בצחוק מריר.
"אבא, די, זה לא פייר!" אמרה לילי הבוכייה ורקעה ברגלה. "לאלבוס וג'יימס קניתם ינשופים! ולי לא! ממש לא פייר!" הוסיפה, ושלחה בעיטה מתוסכלת אל אלבוס.
"הי!" קרא במחאה, ושפשף את רגלו הכואבת. "זה כאב, את יודעת" אמר ושלח בה מבט כועס.
"הקשיבי לי, מתוקה שלי. השנה המצב קשה… את יודעת, בלגן בעבודה, ו-"
"די!" צווחה לילי, וזרם דמעות ירד מעיניה. "לא רוצה לשמוע על מצב קשה! רוצה י נ ש ו ף!" הוסיפה בצעקה וטרקה את דלת חדרה.
הארי הסתכל בג'יני. היא השיבה לו מבט חסר אונים.
"אווץ'!" קרא לפתע הארי, ושלח יד לצלקתו.
"מה קרה, אבא?" התחיל ג'יימס לומר, אך ג'יני קטעה אותו באומרה:"למיטה, ילדים. עבר עלינו יום ארוך, ומחר צריך לקום מוקדם- הכנות אחרונות לקראת היציאה לקינגס קרוס…" אלבוס וג'יימס תלו באמם מבטים שאמרו "בבקשה, אמא, תני לנו להישאר ערים עוד קצת…" אך משראו שאמם דובקת בהחלטתה, הלכו איש לחדרו בהבעה כנועה.
לאחר שווידאה שהילדים התרחקו מטווח שמיעה, אמרה ג'יני להארי:" נו? זה שוב כואב? כלומר… הצלקת?" ובקולה שמץ של פאניקה.
"כן" אמר הארי. אמנם לא כאבים חזקים כמו כשוולדמורט היה בשלטון, אבל… כן. כאבים".

+ + +
ביפ. ביפ. ביפ.
השעון המעורר בחדרה של לילי צלצל, אך הילדה כבר מזמן לא הייתה במיטתה- בעצם,אף לא איש אחד ממשפחת פוטר לא היה במיטתו בשעה שבע של אותו בוקר קיצי.
הארי ישב מול שלושת ילדיו, שאכלו ארוחת בוקר חפוזה.
"הכל ארוז?" שאל אותם.
"כן" אמרה לילי. "חוץ מהינשוף שלי. אוי- שכחתי- אין לי ינשוף!" הוסיפה בצעקה ובידיים שלובות והבעה זעופה עלתה לחדרה.
הארי נאנח. "ואתה, ג'יימס? ארזת?" שאל את בנו הבכור שענה לו בקול מהוסס מעט:" אה- לא ממש- כלומר… נשארו לי רק כמה ספרים ו-אה-" אך בנקודה זו הארי קטע אותו, ובקול ספק נוזף ספק משועשע, אמר:" זה בסדר, ג'יימס.בפעם הבאה אל השחק טאקי מתפוצץ במשך ארבע שעות, בדיוק יום ליפני הנסיעה להוגוורטס- אבל מצד שני זו גם אשמתי, בגלל שאני הוא זה ששיחק איתך…" ושניהם פרצו בצחוק מתגלגל. ג'יימס עלה לחדרו, ורק הארי ואלבוס נשארו יושבים לשולחן. הארי שם לב שדבר מה מטריד את בנו, ולכן שאל אותו:" מה קורה, אל?הכל בסדר? אפשר לעזור?"
אלבוס הרים את מבטו. "אבא- אני יודע שאני לא צריך כל כך לדאוג, אבל- מה יהיה אם ישבצו את לילי בסלית'רין?" אמר בקול קטן.
הארי לא יכול היה שלא לחייך. "הקשב לי, בן," אמר לו," לילי היא ילדה אמיצה- בכך אין ספק. אבל היא גם מאד חכמה, אוהבת ללמוד, וכן- יש בה גם כמה מהתכונות שיכולות להתאים לסלית'רין- היא טהורת דם ושאפתנית" סיים, אך בליבו הרהר שיתאכזב מאוד אם לילי תהיה בסלית'רין.
"בואי, לילי, חמודה- נעבור את המחסום ביחד" אמרה ג'יני לבתה הנרגשת, כאשר עמדו מול הקיר שבין הרציפים תשע לעשר. היא ודאה שאף מוגל לא מסתכל בדיוק עליהם, ורצה עם לילי, שרגע ליפני שהגיעה למחסום עצמה את עיניה- אך לא ארעה התרגשות.
"הי, לילי!" אמרה רוז, שהופיעה מתוך המהומה שעל רציף תשע ושלושה רבעים. "היי!" צעקה לה לילי בתשובה, ועד מהרה שקעו בשיחה.
בינתיים, מאחוריהן הופיעו אלבוס, הארי וג'יימס. זה האחרון סקר את המקום עד שמצא את מבוקשו: נערה צעירה ויפה, בעלת עיניים ירוקות ושיער זהוב.
"נימי!" קרא אליה, ורץ לכיוונה שהוא מנסה (לשווא) לסדר את סערו הפרוע.
"ג'יימס!" קראה אליו הנערה. "קדימה, בוא- עוד רגע הרכבת יוצאת"
ג'יימס הסמיק קלות. "נימי, תקשיבי… "תקראי את זה בנסיעה ותגידי לי מה דעתך. אני חייב לזוז, הבטחתי לאבא שאשב ליד לילי" אמר, תחב בידה גליון מגולגל של הנביא היומי ורץ משם.
הארי דפדף בעיתון שבראש עמודו הראשון כתוב באותיות גדולות הנביא היומי ומתחת באותיות קטנות יותר:"ממתק או ברדק? סוכריות מקפיצות שישגעו את יל… המשך בעמוד 3. חמישים ואחד טיפים למכשפה המה… המשך בעמוד 12" ועוד.
לאחר שעבר ברפרוף על כל עמודי העיתון, התמתח. "אין שום חדשות נוראות. כלומר,לא שאמורות להיות, אבל" אמר, ואת המשפט הבא אמר בלחש, "התחשב בכאבי בצלקת, חשבתי שיקרה משהו חריג. על כל פנים- בואי נראה אם יש חדשות מרעישות אחרות", סיים ושב לדפדף
בעיתון, הפעם מעט יותר בעיון. הוא סרק את עמודים ארבע, חמש ושש… ואז, כשהגיע לעמוד שבע התנשף בהפתעה. "ג'יני!" קרא, "את חייבת לראות את זה" אמר בקול נרעש והצביע על אחת הכותרות. ג'יני הגיעה בריצה לסלון, והתיישבה ליד בעלה המופתע. היא לקחה מידיו את העיתון, וקראה בקול:" פרופסור מ. מקגונגל, מנהלת בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, הגישה אמש את התפטרותה. אנו פונים אליכם, ציבור הקוסמים, ומודיעים: קוסמים או מכשפות המעוניינים לכהן בתפקיד מנהל\ת הוגוורטס מתבקשים להגיע ביום א', הראשון לספטמבר, בשעה ארבע אחר הצהריים בדיוק לאולם הכניסה של משרד הקסמים…"
הארי קם על רגליו. " הקשיבי, ג'יני. אני חושב שהוגוורטס נמצאת בסכנה- הדבר שגורם לכאבי בצלקת ודאי לא דבר ידידותי, ולכן אני סבור שירצה לתקוף את הוגוורטס." בשלב זה נאנח. "אני עומד להגיש מועמדות לתפקיד המנהל" אמר.
עיניה של ג'יני נמלאו דמעות. "א-אבל זה כל כך מסוכן! אתה לא צריך צרות, הארי. היו לך מספיק!" אמרה והחלה לבכות.
הארי הסתכל עליה, חסר אונים. "את יודעת שאני צריך לעשות את זה" אמר וליטף את ראשה. "אני צריך להגן עליהם- גם על ג'יימס! ועל אלבוס ולילי! ג'יני, יקירה שלי, אני חייב ללכת… השעה שלוש וחצי. כדי להגיע למשרד הקסמים בארבע אני צריך לצאת עכשיו" הוסיף ונאנח שוב. ג'יני פלטה יפחה קצרה , ואז אמרה בקול רועד:" אני מבינה. בהצלחה,הארי… א-אני יודעת שתזכה ברוב קולות…" ובחיוך קטן הלכה למטבח.
הארי יצא אל הרחוב. הוא כמעט התפתה לשוב על עקבותיו, אל ביתו החמים והנוח ואל ידיה האוהבות של ג'יני, אך ידע שאסור לו. הוא חייב להגן על הוגוורטס. חייב.
+ + +
"אנו שמחים להודיע שנבחר מנהל חדש להוגוורטס- מר הארי ג'יימס פוטר, שידוע כמביסו של הלורד וולדמורט, הרשע בכל הזמנים. אנו מברכים אותו ומקווים ש… "
היה זה כמו לחזור בזמן. עיניים הופנו אליו. לחשושים. אצבעות. מבטים מזלזלים. בעיני רוחו הוא ראה את עצמו בשנתו הראשונה בהוגוורטס,כאשר דראקו מאלפוי נכנס בדלת תאו ברכבת… את קולין קריווי, שתמיד העריץ אותו… את סיכות פוטר מסריח והידד לסדריק דיגורי מהבהבות מכל עבר…
די, חשב לעצמו. יש לך מספיק דברים חשובים לחשוב עליהם. למשל, איך מנהלים מגיעים להוגוורטס?
זאת הייתה בעיה. בכל שנות לימודיו בהוגוורטס, הארי לא חשב על הדרך בה מגיע להוגוורטס הסגל. כרגע הוא נסע לתחנת קינגס קרוס- הוא לא ידע למה, אבל הייתה לו הרגשה שהפתרון נמצא שם.
כשהגיע, הסתכל סביבו. הוא ניזכר שהיה בתחנה רק ליפני כמה שעות., אבל הפעם הגיע לבדו. הוא מעולם לא היה ברציף במעמד כזה. הוא לא עבר לרציף תשע ושלושה רבעים. הוא כלל לא היה בטוח שהמקום "פתוח" כל כך הרבה זמן אחרי השעה אחת עשרה. אז מה לעשות? חשב, וכמו בתגובה לכך הופיע שלט גדול ועליו כתוב באותיות ענקיות:" לרציף רכבות מחלקה ראשונה- פנה ימינה". הארי הסתכל סביבו. לא נראה היה שמישהו מלבדו מבחין בשלט הזה- ואם הוא באמת מיועד לקוסמים, אז זהו דבר סביר בהחלט, כיון שהאנשים נטולי הקסם, המוגלגים, לרוב לא יכולים לראות דברים קסומים. הארי חשב לעצמו שאולי לא יצא מזה שום דבר טוב, אבל גם לא רע. קול קטן בראשו התפרץ ואמר הלו? לא למדת שום דבר בחיים? אבל הוא מיהר להשתיקו. הדבר הבא שחשב עליו היה איך לפנות ימינה. שלט שאומר לך לפנות זה נחמד מאוד, אבל ככל שראה לא הייתה ולו פנייה אחת קטנה. ושוב, בפעם השנייה לאותו יום, המציאות נענתה למחשבותיו: הרציף נעלם, ובמקומו הופיע מסדרון ארוך שבקצהו פנייה לימין. הארי צעד קדימה ללא כל היסוס, ופנה. הוא ציפה לראות עוד שלט אם הוראות נוספות,אבל טעה בגדול: מולו ניגלה- לא פחות ולא יותר מהאולם הגדול בבית הספר הוגוורטס!
הארי היה המום. הוא התחיל ללכת לכוון כס המנהל, אבל נעצר למשמע צעדים מאחוריו. הוא הסתובב וראה שמולו עומדת הפרופסור מקגונגל, שהייתה המנהלת הקודמת."מה-" התחיל להגיד, אבל הפרופסור לשעבר קטעה אותו. "מה חשבת לעצמך, פוטר, שנאום פתיחת השנה פשוט יצא ממך איכשהו?" אמרה לו בשפתיים קפוצות. לאחר שהתגבר על ההלם הראשוני, הארי לא יכול היה שלא לחייך. מנרווה מקגונגל הייתה מורה בהוגוורטס עוד מימי לימודיו שלו עצמו, ולימדה שינוי-צורה. בכל פעם שלא הצליחו להפוך את קנקן התה שלהם לצב, או את הספר לנחש, הייתה קופצת את שפתיה בדיוק כך. "טוב, אז ככה: עכשיו אני אטיל עליך קסם שקוראים לו אצנדיום פורטגולס. הקסם ילחש באוזנך הוראות בכל פעם שלא תדע מה לעשות או להגיד. כל שמונה שעות הקסם מתפוגג, ואתה תצטרך לחדש אותו. אני אראה לך איך עושים את זה" המשיכה. "וחוץ מזה, כמובן שתוכל תמיד לתקשר איתי בדואר. שים לב- אני מטילה את הכישוף" סיימה, ואז אמרה בקול חזק וברור תוך כדי הנף שרביט: "אצנדיום פורטגולס!" מייד אחרי זה הארי הרגיש זמזום חלוש בתוך אוזנו, ואז קול עמוק שאמר: "ברוך הבא להוגוורטס, מר הארי ג'ימס פוטר. שמי הוא אצנדיום.אנא אשר את נוכחותך בהנהון ראש." הארי חשב שכל העסק די משעשע, אבל בכל זאת הנהן. פרופסור מקגונגל (בעצם, היא כבר לא הייתה ממש פרופסור) הביטה בו לרגע קל, ואז אמרה:" טוב, התלמידים יגיעו בדיוק בעוד חצי שעה, בשעה שבע. בינתיים אצנדיום ינחה אותך להגיע למגוריך, ושם יספק לך מעט ידע על תפקידך החדש. ו-אה- בהצלחה, פוטר." ופנתה לצאת מהאולם.

אם היה משהו שהארי רצה לעשות באותו רגע, זה היה לתפוס את עצמו בשער ולהתפטר בו במקום. אבל הוא ידע שיש לו הרבה עבודה- בעצם, הוא לא ידע כמעט כלום על תפקידי המנהל.
הוא כחכך בגרונו. "אהמ- אצנדיום? אולי אתה יכול להגיד לי- אממ… איפה אני ישן?" הארי הרגיש מטופש מאוד לדבר לאדם בלתי נראה, והבין איך רון והרמיוני הרגישו כל פעם שהתכסה בגלימת ההיעלמות. "לך, בבקשה, אל חדר המנהל. הסיסמה היא שצף קצף. שתגיע, תמצא ארון. בתוך הארון נמצאת גיגית שקוראים לה הגי-" התחיל לומר, אבל הארי קטע אותו בכעס. "אני יודע מהי ההגיגית. אבל איך זה קשור למגורים שלי?!" אמר."אם, ברוב טובך, היית נותן לי לגמור את דברי, היית יודע" אמר אצנדיום. הארי היה נבוך, והחל למלמל משהו כמו סליחה, אבל אצנדיום המשיך:" אם כן, אתה יודע מהי ההגיגית. מצוין. עכשיו, כל מה שעליך לעשות הוא לצעוק אוגליפטוס ולהכניס להגיגית את ראשך" סיכם.
הארי מיהר למלא את הוראותיו של אצנדיום. הוא הביט בשעונו. נותרו רק חמש עשרה דקות לשעה שבע. הוא החיש את צעדיו. כשהגיע סוף כל סוף למפלצת האבן ששומרת על משרד המנהל ומלמל "שצף קצף" השעה הייתה כבר עשר דקות לפני שבע. הארי היה על סף פאניקה.
הוא עלה במדרגות המוכרות לו כל כך טוב… נראה היה שכלום לא השתנה מימי לימודיו. הוא ניגש לארון הזכוכית והוציא בזהירות את ההגיגית. הוא צעק אוגליפטוס והכניס להגיגית את ראשו. גופו הסתחרר. הוא חש משיכה חזקה בידו הימנית.הוא כבר חשב שהכול השתבש, ואז…
בום.
רגליו של הארי פגעו בקרקע. המחשבה הראשונה שעלתה בראשו הייתה איפה אני? והשנייה וואו. הוא עמד בתוך חדר עגול וגדול. באמצע החדר ניצבה מזרקה שהשמיעה קול פכפוך נעים. בערך כמטר משמאלה עמדה מיטת אפריון גדולה ומוצעת היטב. מעט מימינה ניצבו שתי כורסאות רכות למראה. בפינה הימנית של החדר ניצב שולחן קטן, ולידו כוננית ענקית מלאה בספרים.
הארי התיישב בנינוחות על אחת הכורסאות, וחשב מה עליו לעשות עכשיו. כנראה שלאצנדיום הייתה יכולת לקרוא מחשבות, כיון שאמר באוזנו של הארי:" יופי טופי. עכשיו, כדי לחזור למשרדך עליך להניף את שרביטך ולהגיד אנליפטוס. לאחר מכן חזור לאולם הגדול. על תחשוש- אני אדאג לנאום פתיחת השנה" והשתתק. הארי בהחלט היה סקרן לדעת איך בדיוק אצנדיום עומד לדאוג בשבילו לנאום פתיחת השנה, אבל כיון שהשעה הייתה כבר חמש דקות לפני שבע הוא החליט לא לבזבז אף רגע. הוא מיהר לשלוף את שרביטו ולהגיד אנליפטוס. בדומה לכניסתו לחדר, הוא הסתחרר והרגיש משיכה בידו- הפעם השמאלית- ואז מצא את עצמו שוב במשרד המנהל (או יותר נכון במשרדו). הוא ממש רץ במורד המדרגות- השעה שתי דקות לשבע- הוא פתח את דלתות האולם- דקה לשבע- התיישב בראש שולחן הסגל- ורק אז נשם לרווחה. הוא הרים את עיניו. נראה שכל שאר המורים כבר ישבו שם. היו שם רון, הרמיוני, נוויל ו- אין לך זמן, נזף בעצמו. השעה הייתה כבר שבע- התלמידים היו צריכים להגיע בכל רגע. כל המורים פטפטו אחד עם השני. אף אחד לא שם לב אליו עד ש- הרמיוני פלטה צווחה חדה. "הארי! מה לכל הרוחות אתה עושה כאן? ועוד בכסא המנהל!" שאלה בזעזוע. בבת אחת כל המבטים הופנו אל הארי. כולם התבוננו בו בפה פעור. הוא חייך. "מה, לא קראתם את המודעה בנביא היומי?" שאל. כל הנוכחים הנידו בראשם לשלילה. הארי נאנח. "טוב, אז בקיצור- מקגונגל התפטרה. אני חשבתי להחליף אותה, ונו- טוב- נבחרתי" אמר. לרגע קל המשיכו פשוט לבהות בו אבל אז קרה דבר בלתי צפוי לחלוטין- נוויל, שהיה המורה לתורת הצמחים וגם ראש בית הפלפאף, קם על רגליו וקרא:" ווווווווהההו!" תחילה השתררה שתיקה מביכה אבל אז הרמיוני קמה גם היא ואמרה בקול:" כל הכבוד, הארי! אני בטוחה שתהיה מנהל מצוין!" וחייכה. נשמע מלמול של הסכמה. נראה היה שהרמיוני רצתה להוסיף עוד משהו, אבל זאת לעולם לא נדע, כיון שבדיוק אז דלתות האולם נפתחו ברעש גדול.היא ונוויל מיהרו להתיישב. בכניסה עמדה אישה קשישה למראה (קראו לה אליזבת פינק, והיא הייתה מורה לתולדות הקסם). מאחוריה עמדה קבוצה גדולה של תלמידים, כולם בגלימות שחורות. הקשישה צעדה לכוון שולחן הסגל והתיישבה ביון לונה (שהייתה מורה לגילוי עתידות וגם ראש בית רייבנקלו) לנוויל. אחריה נכנסו תלמידי הוגוורטס והתפזרו לשולחנות הבתים שלהם. הארי נשך את שפתו. הוא ידע שבעוד רגע יכנסו התלמידים החדשים עם אחד המורים. לאחר מכן יתקיים טקס המיון ואז- אז יהיה תורו. הוא יצטרך לנאום מול כל הילדים האלו. לפתע הוא נזכר שגם ג'יימס ואלבוס נמצאים כאן. עיניו נדדו לשולחן של בגריפינדור, בחיפוש אחרי בניו. הוא מצא את ג'יימס- הוא היה שקוע בשיחה נלהבת עם נימפדורה, הבת של נוויל ולונה לונגבוטום. הארי תהה כמה מהתלמידים שמו לב להופעתו… הוא ניסה למצוא גם את אלבוס, אבל רעש חזק הסיח את דעתו- דלתות האולם הגדול נפתחו שוב,ואישה צעירה עמדה בפתח (קראו לה פרוואטי פאטיל, והיא הייתה מורה לטיפול ביצורי פלא). מאחוריה עמדה קבוצה קטנה של תלמידים, כולם נרגשים. ראש אחד בלט במיוחד בתוך הקבוצה- ראש עם שיער ג'ינג'י בוער- "לילי!" לחש הארי. איך יכול היה לשכוח- היום נערך טקס המיון של ביתו!
פרוואטי הובילה את הקבוצה לקדמת האולם. ביד האחת היא החזיקה פיסת קלף, ובידה השנייה מצנפת עתיקה למראה. כשהגיעו , הניחה את המצנפת על שרפרף עץ קטן. המצנפת פלטה אהמ, אהמ, וכל התלמידים השתתקו ופנו להביט בה. המצנפת התחילה לדקלם:
"מצנפת המיון אני,
ויש לי כאן תפקיד;
תפקידי כאן למיין
תלמיד ועוד תלמיד.
לארבעת הבתים
אמיין אתכם כעת;
רק תזכרו שאף אחד
איתי לא מתעמת.
לגריפינדור אשלח
את כל האמיצים;
להפלפאף את אלה
שללמוד תמיד רוצים.
טהורי הדם
ישלחו לסלית'רין;
לרייבנקלו אשלח
את כל המשכילים.
מצנפת המיון אני,
ולי תפקיד לא רע;
רק קצת חבל שממינים
רק פעם בשנה"
נשמעו מחיאות כפיים פזורות, ושוב השתרר שקט. פרוואטי החלה לקרוא מהקלף שהזיקה קודם. ראשונה מוינה "אבאמיס, מילי!" לרייבנקלו, אחריה "בתר, יון" (הפלפאף!) ואחריהם עוד ועוד תלמידים. לבסוף נשארה עומדת קבוצה של כחצי תריסר ילדים. אחרי "פדמה, לורנס" (סלית'רין!) קראו:"פוטר, לילי!"
הארי צפה בביתו צועדת לעבר השרפרף. כל גופה רעד במתח. הוא איתר שוב את ג'יימס- בנו הבכור ישב דרוך בכסאו.
לילי התיישבה על השרפרף, ופרוואטי הניחה את מצנפת המיון על שערה האדום. ואז, שהארי כבר חשב לא יוכל לסבול עוד את המתח, המצנפת פתחה את "פיה" וצעקה: "רייבנקלו!"
פניו של הארי נפלו. הוא הביט בבתו ההמומה והנבוכה, והבחין שבעודה רצה לשולחן של רייבנקלו, דמעות זלגו במורד לחייה. יותר מכל הוא השתוקק לרוץ אליה, לנחם אותה ולהרגיע אותה, אבל התחשב במעמדו המכובד הוא, כמובן, לא יכל לעשות דבר כזה. הוא גם השתוקק לחבוט בפנים ההמומים האלה, הנדהמים, של רון והרמיוני, ולירות קללה אכזרית במיוחד לעבר הבעתו המלגלגת של מאלפוי. הוא נזכר בשיחה שלו עם אלבוס, והופתע לגלות שהיא נערכה רק הבוקר. נדמה היה לו שעידן ועידנים עברו מאז. הוא בהחלט לא ידע איך יוכל לשאת נאום לכבוד פתיחת השנה, ובדיוק כאשר חשב להתפטר בו במקום ולגמור אם כל הסיפור המייגע הזה, כמו על פי סימן, אצנדיום דיבר אליו. אני רואה שאתה טרוד, אמר להארי במחשבותיו. אז תגיד פשוט בתאבון ותשמור את שאר הנאום לסוף הארוחה.
הארי נאנח אנחת רווחה. פתאום הוא הבין שאולי בכל זאת סוף העולם עוד לא הגיע, ושאולי כל מה שנחוץ לו זאת ארוחה טובה. ופתאום הוא גם קלט כמה רעב הוא, והרהר לעצמו אם המעדנים שהוגשו בסעודות פתיחת השנה בהוגוורטס בנעוריו מוגשים גם היום. הוא הביט בעיניהם של המורים ושל התלמידים. כולם הביטו בו בציפייה. למרות שעוד לא הציג את עצמו, נראה היה שכולם יודעים מיהו. עיניו סקרו את ארבעת שולחנות הבתים, וזכר את יומו הראשון בהוגוורטס כאילו היה אתמול. הוא ניזכר בדמבלדור, איך תמיד עמד, מלא ביטחון, ואומר את דעתו, או נואם, או סתם מחייך ונועץ מבט יודע-כל. הארי חשב לעצמו שזה או עכשיו או לעולם לא, ופשוט קם על רגליו, הרים את ידיו בתנועה אבהית ואמר בכל צלול ומהדהד: "בתאבון!"
ומיד הופיע אוכל על השולחנות. היו שם עוף, תפוחי אדמה מטוגנים, אטריות, סטייק, צלי ועוד מגוון מטעמים שיש רק בהוגוורטס. הארי התיישב במקומו. רון, שישב לידו, תפח לו על שכמו ואמר "כל הכבוד, הארי! כלומר, כבר חשבתי שתחזיק אותנו מורעבים כל הערב!" ובחיוך ענק חזר למקומו. הארי החליט לא לחשוב על מאורעות היום, או על הנאום הצפוי לו, והכניס עוד פרוסת לחם בחמאה וריבה לפיו.

הארי לא ידע איך הצליח לעמוד מול כל תלמידי בית הספר, אבל הוא כן ידע שהדברים שאמר שם לא היו שלו. הוא לא ידע להסביר את זה, אבל הוא פשוט הרגיש שהמילים זורמות ממנו; היתה לו הרגשה שאצנדיום גרם לכך. הוא צעד, עייף ומיוגע למשרדו של המנהל, ובהחלט שמח לשכב עכשיו במיטה המזמינה שבחדרו החדש. ואז, פתאום, בלי שום אזהרה, כאב חד פילח את מצחו. הוא רץ לעבר השירותים הקרובים ביותר, וידא שאין בהם אף אחד, והתמוטט שם. הכאב היה קשה מנשוא; רק שהצריבה נרגעה קצת, הוא הצליח להתרומם על רגליו ולעמוד זקוף. הוא רץ לחדרו, וכשהגיע כבר היו בראשו מיליון שאלות לא פתורות: מה זה, או מי זה, שגורם לכאבים האלה? האם הוא קרוב? האם הוא קשור לוולדמורט? הארי ניסה להירדם, אך לשווא. הוא רצה לספר לרון והרמיוני את הדבר בהקדם האפשרי, אם אפשר כבר מחר בארוחת הבוקר. ואז הוא ניזכר בג'יני: אם הוא רוצה שתדע עד הבוקר, הוא צריך לשלוח לה מכתב כבר עכשיו. אבל אולי הוא בעצם לא רוצה שתדע? כן, ענה לעצמו הארי. עדיף כך, לפחות לעת עתה. בינתיים היא צריכה לישון בשקט. וגם הוא. הוא לבש פיג'מה, הסיר את משקפיו ונשכב על המיטה הגדולה והרכה. הוא התהפך במטתו שוב ושוב, ובחלומותיו רדף אחריו טרול הרים גדול, שהתחלף בוולדמורט, שהתחלף בלילי, שצעקה לעברו שהיא רוצה שיעביר אותה לגריפינדור, והוא צעק לה שהוא לא יכול, שהוא רק ילד, ופתאום הוא הפך לנער בן שבע עשרה, יושב לבדו על סלע, ומאחוריו נמצא משהו נורא יותר מהמוות וחזק יותר מהזמן. ואז הארי התעורר בבהלה, ורץ אל האולם הגדול.