האור בקצה המנהרה – פרק 3

ניקו התעורר בבהלה. הוא לא ידע כמה זמן ישן, אך הוא הרגיש כאילו לא זז יום שלם.

הוא הביט בחלון- השעה הייתה מאוחרת מאוד, השמיים היו שחורים לגמרי ורק נצנוצי כוכבים נראו בהם.

לפתע, ניקו הרגיש במשהו שלא שם לב אליו לפני.

הוא הרגיש משהו נוגע בגבו.

ניקו סובב את ראשו וראה את וויל סולאס שוכב במיטה צמודה לשלו כשידו חובקת את גופו.

"וויל?" ניקו לחש.

"הממ?…" וויל מלמל מתוך שינה.

"וויל." ניקו לחש מעט יותר בחוזקה.

בן אפולו פקח את עיניו במהירות.

כשקלט שידו מונחת על גבו של ניקו, מיהר להסיר אותה במבוכה.

למרות שהכל היה חשוך סביבם, ניקו יכל להבחין בסומק עז שצבע את לחייו של וויל.

ניקו תפס את ידו. "זה בסדר." הוא לחש.

וויל חייך חיוך קטן והחזיר את ידו.

שניהם נרדמו כשחיוכים עדינים על פניהם, ולבבותיהם שלמים.

* * *

"מייקל?" ניקו פנה לחניך ביתן אפולו, שטיפל בפצוע ששכב ליד מיטתו של ניקו.

"כן?" הוא הפנה את מבטו לניקו.

"איפה וויל?" ניקו שאל בחשש. כשהתעורר בבוקר, מיד הרגיש שמשהו חסר, ושנייה לאחר מכן ראה שוויל לא לידו. את היום הוא העביר במיטה, בתקווה שוויל יוזעק לטפל בפצועים ויבוא למרפאה, אך השעה הייתה כבר 17:30, ו-וויל לא נראה באופק.

"אני לא יודע," מייקל קימט את מצחו בבלבול. "אף אחד לא ראה אותו כל היום.".

ניקו הנהן ונשכב חזרה במיטתו. הוא חיכה שמייקל ילך לפינה המרוחקת של החדר, ומבלי שאף אחד לא שם לב, התגנב החוצה מהמרפאה ורץ לכיוון האגם. הייתה לו הרגשה שהוא יודע איפה וויל, והוא קיווה מאוד שהוא צודק.

* * *

"וויל?" ניקו קרא. מלפניו הוא ראה ראש בלונדיני קטן, יושב על שפת האגם וטובל את רגליו במים.

ניקו התקרב. כפי שחשב, וויל היה שם. ניקו לא ידע למה הוא הגיע דווקא למקום בו הוא וניקו נפגשו לראשונה, אך המחשבה שוויל עדיין זוכר גרמה לכמה פרפרי שלד להתעורר אצלו בבטן.

הוא התיישב על ידו.

ניקו לא ידע אם וויל ניסה להסתיר את זה, אך קווים דקים של שרידי דמעות נראו על פניו.

"וויל…" ניקו ריכך את קולו ככל שיכל.

וויל הביט בעיניו של ניקו, עכשיו הוא ידע בבירור שבכה.

ניקו תפס את ידו, אך הוא משך אותה חזרה.

"ניקו…" הוא מלמל. "אני מצטער… על אתמול בלילה. אני לא יודע מה קרה לי… אני מצטער…" דמעות החלו להיקוות בעיניו שוב. "אפשר פשוט לשכוח מזה? בבקשה?".

ניקו לא ידע מה השתלט עליו, אך מבלי ששם לב, רכן לכיוונו של וויל ונשק קלות לשפתיו.

כשקלט מה עשה, ניקו קם ממקומו במהירות ורץ לצללים. הוא לא ידע לאן הוא הולך, הוא רק ידע שהוא חייב להתרחק משם, לברוח כמה שהוא יכול.