האור בקצה במנהרה – פרק 1

*כל הדמויות, המקומות, התיאורים, החפצים וכו' הם פרי המצאתו של ריק ריירדן. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק הזה.*

"סשה?"
וויל הכניס את ראשו למרפאה.
מאז סוף המלחמה עם גאיה, כל בני ובנות אפולו נרתמו לטפל בפצועים, ונדיר היה לראות אחד מהם מחוץ למרפאה.
וויל סולאס, ראש בית אפולו, בדיוק התעורר.
השעה הייתה 23:00 בלילה, ורוב החניכים ישנו.
"תודה לאלים." אמרה סשה רות', חניכת בית אפולו. היא קמה ממקומה ויצאה מהמרפאה.
"מייקל יבוא להחליף אותך ב- 01:00." היא אמרה בדרכה החוצה.
וויל התיישב על כיסא באמצע המבנה, הוא היה המרפא היחיד בכל הבניין. כל חניכי בית אפולו ישנו, וכל שלוש שעות קם חניך אחר להשגיח על החולים ולוודא שאף אחד לא מת.
וויל סרק את החדר מסביבו- עשרות חצויים ישנו על מיטות שדה, חבושים כשמטליות קרות מצומדות לראשם.
לפתע, תפסה את עיניו דמות בשחור- ניקו די אנג'לו.
לא היה קשה לזהות את הנער, כתם שחור בשדה של כתום זוהר.
וויל קם בשקט והתיישב לידו. ניקו ישן שינה עמוקה, ונראה שלו ורגוע כפי שלא נראה זמן רב.
וויל הבין את הצורך העז של הנער בשינה, הילד התיש את עצמו במסעות צללים מסביב לעולם, כמעט הרג את עצמו, אך הוא לא הצליח להתעלם מהרצון הקטן שהתחנן לערנותו של ניקו.
וויל שקע כל כך המחשבות, שלא שם לב שניקו פקח עין אחת.
"וויל?" הוא שאל בבלבול.
וויל קפץ בבהלה.
"זה בסדר, תחזור לישון." הוא אמר בעדינות, אך לתדהמתו ניקו התרומם לישיבה ונשען על הקיר לצידו של וויל.
"אני לא עייף." ניקו מלמל.
"שקרן." הוא חייך והושיט לניקו מסטיק חום וקשה, אך ניקו לקח אותו מבלי למחות.
"איך אתה מרגיש?" וויל לחש.
"בסדר, אני חושב. אני קצת מתאושש, ופחות עייף. זה טוב, לא?"
וויל פלט אנחה והשתתק.
הוא קלט את עיניו של ניקו מתחילות להיעצם מעט, וכעבור כמה דקות הוא הרגיש את ראשו של ניקו על כתפו.
הוא הקשיב לנשימותיו הרגועות והקצובות.
לא היה דבר בעולם שהיה חשוב לוויל יותר משלומו של הנער הזה. במשך יומיים שלמים הוא השגיח עליו במרפאה, טיפל בו במסירות עד שהתאושש.
כעבור שעה בערך, ניקו התעורר. הוא פקח את עיניו ומצמץ בבלבול. כשקלט שראשו מושען על כתפו של וויל, מיהר להתרומם כשסומק על פניו.
"בוקר טוב." וויל צחק.
"שתוק, סולאס." הוא מלמל, אך לא יכל להתעלם מהעובדה שצחוקו של וויל הוא אחד הצלילים היפים ביותר שיצא לו לשמוע.
"טוב," אמר וויל והתמתח. "אני לא פה רק בשביל שתהיה לך כתף לישון עליה, יש לי עבודה." הוא קם והחל לסייר בין החולים.
ניקו צפה בו מחליף תחבושות, מרטיב מטליות, מעיר חולים בעדינות ונותן להם תרופות.
ניקו תהה אם גם הוא היה כך- חניך פצוע שוויל מכרכר סביבו ודואוג לשמור עליו בחיים. בסתר ליבו הוא קיווה שכן.
הסבב, שארך כמעט שעה, התיש את וויל. כל חניך היה זקוק לסוג טיפול שונה, טמפרטורת מטלית שונה, תרופות שונות.
הוא נשען על הקיר לצד ניקו, ופלט נשיפה מותשת.
"היה לך קשה?" ניקו הקניט אותו.
"מאוד." וויל אמר בפרצוף עצוב מזוייף.
"אוי, מסכן שלי." ניקו צחק. התחושה הייתה טובה ומוזרה בו זמנית. כבר ארבע שנים שלא צחק, והיה טוב להוציא צליל כזה מפיו.
וויל הרים את זרועו וכרך אותה סביב כתפו של ניקו. הוא ידע שזוהי מחווה של ידידות, אך המגע העביר בו זרם חשמלי מדגדג. בדרך כלל ניקו התנגד למגע פיזי, אך בידו של וויל היה משהו מרגיע, משהו טוב.
הם ישבו כך, מדברים ונהנים מהשלווה, עד שוויל גמר את משמרתו.
כשיצא מהמרפאה, הוא לא היה היחיד שהצטער.