האהבה השנייה של ניקו- פאנפיק על פרסי ג'קסון

אל תקראו אם לא קראתם את דם האולימפוס!!! מכיל ספויילרים!
————————————————————————————————
ניקו לא יכל שלא לבהות בבן של אפולו כשהוא טיפל באחת החניכות הצעירות שנפצעה באימונים.
זאת לא הייתה פציעה קשה, רק שריטה, ולא היה שום ספק שהילדה הקטנה מביתן דמטר תהיה בסדר, אבל המבט על הפנים של וויל כשהוא טיפל בפצע היה כאילו אין דבר חשוב יותר בעולם מאשר לוודא שהחתך המדמם על זרועה של הילדה יתאחה.
זה אחד הדברים שניקו הכי אהב בוויל. הוא תמיד יעשה את מרב המאמצים על מנת לוודא שהמטופלים שלו יהיו בסדר. אם משהו היה קורה לאחד החניכים הוא היה מפסיק לאכול, לישון ולנוח עד שהחניך היה מרגיש טוב יותר.
ניקו התכרבל בתוך מיטת המרפאה שקיבל על מנת להגיע לתנוחה נוחה יותר בזמן שהמשיך לבהות בוויל כשהוא עטף בחיוך את החתך בתחבושת לבנה, אחרי שניקה את הפצע, ושחרר את הילדה לדרכה בחיוך.
ניקו לא יכל להכחיש שבמהלך שלושת הימים האחרונים בהם שהה במרפאה, הוא התאהב בוויל סולאס. ולעזאזל, הוא התאהב בו חזק.
הוא הרגיש כאילו ארוס עצמו ירה בו חץ בישבן וכעת הוא מנסה ללא תועלת למנוע מהבן הבלונדיני של אפולו לרדוף את מחשבותיו. לא שהוא הצליח.
כי הוא המשיך לחשוב עליו כול רגע ביום.
לבסוף אחרי שגמר לטפל בכול הפצועים האחרים, וויל פנה אליו בחיוך. הוא התקדם לכיוון מיטתו של ניקו, והתיישב על אחד הכיסאות ליד המיטה בעייפות. אלה היו שעות הערב המאוחרות ואחרי שעות רבות של ריפוי חצויים הוא היה מותש.
"התשת את עצמך יותר מידי סולאס?" ניקו שאל אותו בעוקצנות קלה. וויל מצמץ אליו בעיניו הכחולות היפות, לפניי שחייך אליו חיוך זוהר, "אני אף פעם לא אהיה עייף מידי לטפל בך, ילד מוות," הוא ענה לו ואז מבטו התרכך, "איך אתה מרגיש?"
ניקו מצמצץ אליו בתגובה, "אני בסדר גמור, אני לא מבין למה אתה מכריח אותי להישאר כאן עדיין." וויל נעץ בו מבט כועס, "כי אני לא רוצה שתתפוגג לתוך שלולית של חושך די אנג'לו."
ניקו לא ידע מה לענות אז הוא נשאר בשקט.
וויל קם מכיסאו כשראה את אחת מאחיותיו נכנסות למרפאה כדי להחליף אותו, הוא נעץ בניקו מבט מלמעלה,"תתמודד עם זה ,ילד מוות, אתה חשוב לי."
לפני שניקו יכל לענות וויל פסע לכיוון היציאה, "אני אהיה בביתן אפולו אם תצטרך אותי."