האהבה החדשה ישנה שלי (פרסיקו. אל תשנאו אותי. גם אני אוהבת סולאנג'לו)- פרק ראשון

זה סיפור בהמשכים! חכו לפרק הבא!

נ.מ. ניקו.

:אני מצטער… אבל זה נגמר בינינו." אמר וויל. ניקו היה המום. איך הוא אמור להמשיך לחיות? הוא לא רצה להיות לבד.

"אני עדיין אוהב אותך, אבל שמתי לב ש… לא ממש התגברת על פרסי, ואני לא רוצה להיות הריבאונד שלך." וויל צדק, כמובן. ניקו עוד לא ממש הצליח להתגבר על האהבה שלו אל פרסי… מי שאמר שאהבה ראשונה לא שוכחים צדק.

כעבור חודש

זהו זה. התכנית של ניקו הייתה מושלמת. ככה הוא ייקח את פרסי לעצמו. לא היה לו אכפת המחיר. הוא היה חייב את פרסי כמו אוויר לנשימה, כמו מים במדבר. כמו… כמו שלא היה זקוק למשהו עוד מימיו.

למחרת בערב

נ.מ. אנבת'.

אנבת' הייתה שקועה בפיענוח עוד מסמך מרתק במחשב של דיידלוס, כשאיימי, אחותה למחצה הושיטה לה פתק.

תפגשי אותי בעץ הקבוע שלנו, יש לי הפתעה

פרסי

אנבת' קמה ממקומה והחלה ללכת לכיוון היער בעודה תוהה מה פרסי צריך ממנה. זה היה הקיץ האחרון שלהם במחנה לפני שיעברו לרומא החדשה יחד עם ריינה ופרנק בשביל ללמוד באוניברסיטה, וכל מה שעניין אותה היה להתקבל לקורסים השונים באדריכלות ומתמטיקה (בלעכס מתמטיקה. ה.כ.). כהגיעה לעץ שלה ושל פרסי, שם חוו את הרגעים הכי מרגשים שלהם נעצרה והביטה סביב. משלא ראתה את פרסי, קראה לו. לפתע רשרשה קבוצת שיחים מאחוריה, היא נבהלה והסתובבה במהירות, שולפת את הפגיון שלה. "מוח אצה, פעם הבאה שאתה מבהיל אותי, אני נשבעת, או שאתה תמות, או שאני נפרדת ממך" ניקו צחקק, והפסע את אור הפנס של אנבת'. "ניקו? מה אתה עושה פה? איפה פרסי?" שאלה. "פרסי במחנה. אממ… אני די… שלחתי לך את הפתק… בתקווה. שתעזרי לי במשהו…? וידעתי שפרסי תהיה הסיבה היחידה שתצאי מהביתן…" חייך, כאילו מתחנן לסליחה. אנבת' חייכה קלות. "כן, מה אתה צריך?" "תתקרבי לפה. אני לא רוצה שישמעו… אנחנו בכל זאת לא רחוקים נורא מהמחנה… עוד טיפה…" ואז, כשכבר הייתה צמודה אליו כמרחק של אינצ'ים ספורים אמר "אני מצטער על הכל.. אבל זאת הדרך היחידה שלי אל פרסי"

ואז אנבת' הרגישה דקירה עזה בבטנה, ובין דמדומים של מוות, רגע לפני שהביטה בפניו של האדס וקרברוס שמעה את יפחות הבכי של פרסי ואת ניקו אומר "אני מצטער פרסי, ככה מצאתי אותה…"