גם לניקו יש רגשות- סיפור קצר על פרסי ג׳קסון

ניקו השפיל את מבטו בעצב כשראה את דמותם של פרסי ואנבת׳ צוחקים ביחד ואוחזים ידיים.
הם ישבו על החוף במחנה חצויי הדם וניקו השקיף עליהם ממרחק.
הוא ניסה להפסיק להרגיש את מה שהוא הרגיש אך הוא לא הצליח. לא הייתה לו שליטה על רגשותיו.
קול צחוקם קטע את מחשבותיו, הוא הרים את מבטו בחזרה אליהם והרגיש את לבו נשבר בקרבו כשראה אותם מתנשקיים באושר.
ניקו לא הצליח לשלוט בעצמו וכמה דמעות זלגו על לחיו, במהרה הוא מחה אותם בשרוולו.
הוא לא יכול להרשות לעצמו לבכות. הוא בן האדס, הוא נזף בעצמו במחשבתו, לא אמורים להיות לו בכלל רגשות.
אבל לניקו היו רגשות. וברגע זה הרגשות שלו די מתנכלים לו.
״אני אוהבת אותך, מוח אצה״, הוא שמע את אנבת׳ אומרת לפרסי שחייך אליה בחום. ״גם אני אוהב אותך, ילדה חכמה, אנחנו תמיד נהיה ביחד.״
ניקו הרגיש כאילו כול האנשים שאהב קמו לתחייה ולעגו לו ביחד. הוא לא יכל להתמודד עם זה יותר. אז הוא ברח משם לכיוון ביתן האדס כדי להסתגר בחדרו ולבכות במיטה שלו בשקט.