בת פרספונה- פרק 1

זה היה יום רגיל. עד כמה שרגיל יכול להיות. אני התארגנתי ללכת לתיכון שלי באותו הבוקר, תיכון לייק. התלבשתי בתלבושת האחידה וסירקתי את התלתלים הזהובים שלי כשמישהו דפק על הדלת. ״כן?״ הנחתי את המברשת שלי על השידה ופתחתי את הדלת. זה היה האח החורג הקטן שלי. הוא תמיד חשב שגם אני הייתי הבת של אמא שלו, כך שהחשיב אותי לאחות גדולה. הוא היה חמוד, ותמיד דיבר איתי ואני איתו. הוא אולי היחיד שאפשר לדבר איתו במשפחה הזאת. קוראים לו סמי, והוא בן שלוש. אבל סטינו מהנושא. הוא הביט בעיניים ירוקות וגדולות. ״מה קרה?״ הוא שאל. ״כלום.״ מיהרתי למלמל ופניתי בחזרה לשידה. היד הקטנטנה שלו תפסה אותי. ״מה קרה?״ הוא חזר. נאנחתי. ״סמי, הכל בסדר.״ התיישבתי על הכיסא, הרמתי אותו והוא התיישב על הברכיים שלי. הוא הסתכל על המראה. נראינו כמעט כמו אחים. לשנינו היו עיניים ירוקות וגדולות, אבל השיער החום הפרוע שלו לא דמה בכלל את תלתלי הזהב שלי. לי היו נמשים, ולו היה חיוך ענקי. ״למה את מתנהגת ככה?״ הוא שאל, לא מסיט את המבט שלו מהמראה. ״ל-למה אתה מתכוון?״ גמגמתי. ״את מסתגרת בחדר שלך כל היום. את לא מסכימה לשחק איתי. את כל הזמן עצובה.״ לא היה לי איך לענות. לא יכולתי לספר לו. ״אני מצטערת, אני צריכה ללכת לבית-ספר.״ לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהחדר.
*****
הסתובבתי במסדרונות של בית-הספר בדרך אל הלוקר שלי. החבר הכי טוב שלי, ליאו, תפס אותי מאחורה. ״היי!״ הוא חייך בהתרגשות. חייכתי אליה בחזרה. ״למה את לומדת עד כל-כך מאוחר?״ הוא שאל באנחה. אתם מבינים, ליאו ואני לומדים בכיתות נפרדות; אני בכיתה למצטיינים והוא בכיתה ל.. טוב, לילדים כמוהו- כל אלה שהם הפרעת קשב מהלכת. כן, זה די הדרך הכי טובה לתאר את ליאו. גם לי הייתה הפרעת קשב, אבל הרבה פחות ממנו. ״כי בשביל ללמוד צריך להתאמץ.״ גיחכתי. כשהכנסתי את כל הספרים ללוקר שלי סוף-סוף עלינו לאוטובוס. האוטובוס היה האחרון להיום, והוא היה כמעט ריק. בתחנה השנייה עלתה על האוטובוס אישה בגלימות שחורות וכלב קטן. הנהג הסביר לה שזאת הסעה רק לתלמידים, ובטח שאסור להכניס חיות. אבל היא לחשה לו משהו והוא השתתק. היא טיילה באוטובוס, הכלב שלה משתרך מאחוריה. על הפנים של ליאו עלה מבט רציני, שממש יחיד במינו. משהו ממש לא טוב קורה כאן. היא עצרה ליד המקום שלנו. לא היה אפשר לראות את הפנים שלה, אבל הראש שלה הופנה לכיוון שלנו. לפתע, היא שינתה צורה. היא גדלה והצמיחה טפרים. הכלב נעלם כלא היה. ליאו עמד מולי, ואני בקושי יכולתי לראות מה קורה. אור בקע מזווית עיניי, והרגשתי חום כמו קירבה למדורה. טוב, באמת הייתי קרובה למדורה. בערך. הידיים של ליאו העלו אש. ״ליאו!״ לחשתי. ״אתה עוד תשרוף את עצמך!״ לא נראה שהוא שומע או שלא היה איכפת לו. הוא תקף את האישה בזרועות מעלות אש. ״ליאו, תפסיק!״ ליאו מעד. על משהו שנראה כמו.. פרחים? איך פרחים צמחו באוטובוס? הסביבה התחילה לעלות אש. מתחת לרגליים שלי, בצללים שמתחת לכיסא, התגלה ענף עבה. לקחתי אותו מיד (מרחיקה אותו מליאו הבוער, כמובן) והכיתי באישה כל-כך חזק שהיא התפוררה לאבקה זהובה. ״מה לעז-״ ״לילי, אנחנו צריכים ללכת מכאן!״ ליאו מיהר לקום על רגליו, לכבות את האש והלך לדבר עם הנהג. כשהוא חזר, האוטובוס הסתובב והתחיל לנסוע. ליאו ואני חזרנו להתיישב בכיסאות קרובים אחרים. ״לילי,״ הוא מלמל. ״יש לי המון מה להסביר עכשיו.״