ברק סגול 4

חלקים מסוימים העדפתי להראות, קווין חייכה כשהתקרבתי אליה מניחה את ידי על פניה , הושטתי לאדם את היד השניה והוא הרים אותה אל פניו בעצמו , היו לו זיפים והוא היה קריר ביחס אלי ,ניסיתי להתעלם מהתחושה המוזרה של פניו בידיי. הראתי להם תקציר מתומצת מאוד של חיי. כשסיימתי הושטתי את שתי ידי אל דין והנערה , הנערה – אמיליה – לא היססה והצמידה את ידי אל לחייה , העור שלה היה רך ומושלם. דין היסס, נהם נהמה חרישית של חוסר שביעות רצון ואז עשה כמוהה. למרבה הפתעתי העור שלו היה דומה לשלה , רך ומושלם תחת ידי. הראתי להם את אותו תקציר. וחזרתי למקומי בראש השולחן כשסיימתי. בחנתי אותם. אדם נראה כאילו הוא מתלבט בנוגע למשהו. והאחרים הביטו בו וחיכו להחלטה. דילן החליט לחזור לנוסחה הקודמת של שאילת שאלות מנחות "למה הן ברחו?" אדם נשלף ממסלול מחשבותיו ובהה בו מבולבל "הנשים" הבהיר דילן. "תמשיך" מלמלה קווין "מה זה משנה ? הם רוצים לדעת". הוא נעץ את מבטו בדילן כשענה בשקט ובמהירות מדהימה "כשנוצרתי לא ידעתי את הסיפור שסיפרתי לכם" הצטמררתי מהשימוש במילה 'נוצרתי' במקום 'נולדתי'. ההבדל נראה משמעותי בעיניי. כל דבר שאמר נראה משמעותי בעיניי. זה התחיל להטריד אותי. הנחתי שזה רק בגלל הנסיבות הטרגיות של חייו או אולי בגלל שהיה ברור לחלוטין שהוא המנהיג של החבורה הקטנה הזאת. נשאבתי להמשך הסיפור "חזרתי אל השראיה אחרי הרבה זמן , ניסיתי להבין למה נוצרתי בכלל ומה קרה להורי . הלנה זיהתה אותי מיד. שילוב של זעם ופחד השתלט עליה כשהבינה שאני חי. היא סיפרה לכולם מה אני וציפתה שהם יצאו לצוד אותי. אבל זקני השבט היו יותר סקרניים ממודאגים לגבי, כמובן שזאת היתה סקרנות שנבעה מפחד. חזרתי שנים אחרי 'הניסוי' , רוב האנשים שעברו איתה את תקופת ההריון וראו אותה גוססת כבר מתו . והדור החדש היה סקרון ממש כמו הדור לפניו. הם הזמינו אותי להישאר איתם. ומכיוון שלא היה לי שום מקום אחר ללכת אליו , נשארתי. שנאתי את השבט. הם התייחסו אלי ביראת כבוד אבל בכל זאת הרגשתי כמו שילוב של חיית מחמד ועכבר מעבדה. אז לא שיתפתי פעולה ושיקרתי להם ברוב הדברים, לגלות את האמת הרגיש לי מטופש , כמו לתת נשק לאויב הכי גדול שלך. בכל זאת נשארתי , בגלל הלנה. למרות שהיא תיעבה אותי ולא הסכימה להיות באותו חדר איתי ואחרי חודש בערך גם עזבה את השבט בתור מחאה. חלק ממני השתוקק להכיר אותה. לשמוע עליה. להיות בחברתה. חודש אחרי שהיא עזבה עזבתי גם אני. בגלל.. " הוא עצר מהוסס ורוז ניצלה את ההזדמנות "איך היא לא מתה עם כל היתר ? אמא שלך ? " הוא חייך אליה "הסיבה העיקרית שבגללה משני צורה ממשיכים בחייהם ומפסיקים להשתנות היא זוגיות וילדים. מעטים האנשים ששונאים להשתנות. לפחות אצל השראיה. כנפיים מעניקות לך חירויות חדשות. והתקשורת המוחית נוחה מאוד. הם מאוד כנים ולא נוהגים לשמור סודות. אמא שלי לא רצתה עוד ילדים. היא תעדיף ואני מצטט "לתקוע חנית ב30 מקומות שונים בגוף שלה כולל הלב ולדמם למוות מאשר ללדת שוב". אז לא היתה לה סיבה להתבגר.. " דילן התחיל להתעצבן "זה לא מסביר למה הן ברחו" אדם החזיר אליו את מבטו היציב וחייך "נסי כבר הסבירה לך למה. כבר שם בחוף. הן יודעות שאני חזק יותר . שאנחנו חזקים יותר. לנצח אתכם היה משחק ילדים מבחינתן. מהרגע שהם הבינו שנילחם לצידכם זה נהפך לסיכון מיותר " חייכתי כשהוא הוכיח שצדקתי, והשתמש בכינוי שלי כאילו אנחנו חברים כבר שנים . אליס בחנה אותו מהורהרת ממש כמו כולנו "אתה משאיר יותר קצוות פתוחים מסגורים. מה קרה לנערה שהצטרפת אליה? למה החלטת לעזוב את השראיה בסוף? ואם עזבת למה עקבת אחריהם לפה? וכמובן שלא תסביר מה הנשק שיכולת לתת להם נגדך? איך הם נתנו לך לעזוב בכלל? יש יותר מדי חורים בסיפור הזה" אדם חייך אליה חיוך קטן "על חלק מהשאלות האלה אין לי בעיה לענות לך. מחר". אליס הרימה גבה והוא המשיך "אני מניח שאף אחד מכם לא שם לב, אבל כבר 1 בלילה. אני מת מעייפות , קווין מתה מהעייפות והתאומים לחוצים מכדי למות מעייפות אבל הם בחצי הדרך". אסמה חייכה אליהם "אתם מוזמנים להישאר לישון פה" אמרה מיד וזכתה למבטים כועסים מג'ייק ודילן "הם לא יעשו כלום. אין להם שום כוונה לפגוע בנו" הבטיחה אליס. "אתם תאומים?" שאלתי בחיוך מתעכבת על הפרט הזה , התחלתי לבחון את קווי הדימיון בניהם לשניהם היו עיניים כחולות ושיער חום , לא הצלחתי לבחון אם הם דומים בתווי הפנים כי הם לבשו הבעות שונות לגמרי – אמיליה חייכה חיוך עייף ודין נראה.. זועף. אמיליה הנהנה אלי כשאדם ענה לאסמה "נשמח להישאר" דין הביט בו מעוצבן "אני חושב שצריך לדבר על זה" . אדם בחן אותו והנהן "אמיליה" אמר בשקט. אמיליה נעמדה על השולחן , לפני שהספקתי לתהות למה היא פתחה את פיה והתחילה לשיר. השמים מאדימים עם שקיעת החמה
והכאב מחריף.
הרי זה ערב, עת נחתך האור
והיסמין פורח.
כך טוענים השוטים,
והם טועים.
גם עלית עמוד השחר
בהעיר השכוי את העיר ההומה,
גם זה ערב.
אף צהרי היום הם ערב
לבודדים.
לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר. לא הצלחתי לשמוע שום דבר אחר. והחלק הכי מפחיד – לא *רציתי* לחשוב או לשמוע משהו אחר. הקול שלה היה מושלם וסחף אותי. המילים לא שינו דבר, לא עמד רגש מאחוריהן, לא עצבות לא אהבה לא כאב יכולתי להרגיש את זה בעצמות שלי. נרעדתי מהמחשבה מה הייתי מרגישה אם היא *היתה* שרה ברגש כלשהו. כשהיא השתתקה והתיישבה הבנתי שהבנים ניצלו את הזמן שהיא שרה להגיע להחלטה. לא הבנתי איך הם הצליחו לעשות *משהו* בזמן שהיא שרה. דין נראה רגוע יותר כשאדם דיבר "אז כמו שאמרתי.. תודה על ההצעה , נשמח להישאר". כולנו בהינו בו המומים. אני מתחילה להתרגל להבעה ההמומה שלי אחרי היום הזה. "מה זה היה ? " שאלה אימי המומה כמו כולנו , אמיליה חייכה כשהשיבה "שיר טמילי עתיק, אהבת אותו? "( נ.ב – זה באמת שיר טמילי עתיק. אני לא כתבתי אותו.. הלכתי לחברי הטוב גוגל :P ) אדם הניד בראשו משועשע וענה על השאלה ברצינות "זאת היכולת שלה. גם לכם יש יכולות משלכם שלא טרחתם לציין". התעצבנתי "אני *הראתי* לכם את היכולת שלי. ואת היכולות של הורי הסברתי בסיפור" אדם הסתכל עלי כאילו אני תלמידה שהתחצפה בשיעור -לצערי, אני מכירה את המבט הזה יותר מדי טוב , בדרך כלל אני באמת התלמידה שמתחצפת בשיעור, אבל ככה זה כשאתה נכנס לתיכון בפעם החמישית. אתה ממצה – ואמר "ומה עם ג'ספר ואליס? אתם שומרים קלפים בשרוול , זה בסדר, אנחנו לא מצפים מכם לסמוך עלינו ולספר לנו הכל. אז אל תצפו מאיתנו למשהו שאפילו אתם לא עושים". איך? איך הוא יודע? כל הערב הזה הוא משדר את התחושה שהוא צעד אחד לפנינו זה התחיל לעצבן כבר מזמן. אולי הוא שם לב לזה שאליס הבטיחה לבנים שהם לא מסוכנים והבין שיש לה יכולת על פי זה. אבל איך הוא יודע על ג'ספר? ונראה שהוא *יודע* מה היכולת שלה. הוא דיבר בכל כך הרבה ביטחון, לא יכול להיות שהוא *מנחש*. קווין בלעה פיהוק ונשענה על אדם בעיניים עצומות. "אתם צודקים" אמר קארלייל ונעמד "נוכל לדבר על זה מחר. היינו רוצים שתוכלו לסמוך עלינו. אין לנו כל כוונה לפגוע בכם. אני מבין שנצטרך פשוט לזכות באמונכם." חייכתי למרות העצבים , קארלייל , תמיד הבחור הטוב. "אתם יכולים להיות בחדר שלנו" הכרזתי ואסמה התערבה "לא צריך נסי החדר של סת' וליאה פנוי" הנהנתי "אוקי, אז נתראה בבוקר" הכרזתי ויצאתי שומעת מאחורי גבי את אסמה פונה אל האורחים ואומרת להם לבוא בעקבותיה. הם נתנו לכולנו הרבה חומר למחשבה, והאמת שהייתי עייפה ממש כמוהם. זה היה יום ארוך כל כך. חייכתי כשהבנתי שגם מחר כנראה שאבריז מבית הספר. ג'ייק ניחש מה אני חושבת ונגח בי בכתפו "הכל כדי להבריז אה?" אמר וקרץ, חיבקתי אותו כשצחקתי בתגובה "אני שמחה שאתה בסדר ג'ייק. ממש הדאגת אותי לרגע" לחשתי כשנכנסנו לחדרנו. שחזרתי בחלחלה את הקרב , ואת הרגע שהייתי בטוחה שאני הולכת לאבד אותו כשהאישה ריחפה מעליו. הוא לקח את פני בידיו והסתכל לי בעיניים כשענה "אני בחיים לא אעזוב אותך" הוא נישק אותי בעדינות "בואי נישן, אני גמור". התארגנו לשינה מהר מאוד. לפני שנרדמתי חשבתי על אדם. כמה עצובה בוודאי ההרגשה שאין לך מישהו שישאר איתך תמיד.