ברור שאני מאמינה לך

היא תפסה את החרב שלה והצליפה באוויר, מתקרבת באיטיות לעבר האופוננט שלה, היריב שלה. היא הייתה מרוכזת בו לחלוטין, כל טיפת זעה שנטפה ממנה נקלטה מיד במוחה ועברה את תהליך איבוד הנתונים הארוך שגרם לה להיות לוחמת טובה כל-כך. הוא נע לאחור, מקרב אליו את הסכין שלו ונותן לה מרחב תנועה גדול יותר. היא התקרבה אליו עוד, מזיזה את החרב שלה בפראות, נחושה לנצח אותו.
"את לא תצליחי," הוא אמר בקלילות, כמו תמיד. היא הייתה מותשת, הם עמדו על הרגליים והיא נופפה בחרב שלה, כשהוא בסך הכל הזיז את הסכין הקטנה שלו מצד לצד, לא מזנק כמוהה ולא מנסה להגן על עצמו עם מגן, הוא תמיד היה חומק. היא לא בזבזה זמן בלענות, מנסה לנצל את ההזדמנות היקרה מפז בכדי לפגוע בילד. היא הצליפה בחרבה, שנתקלה בגוף קשה ובלתי צפוי שהעביר בגוף שלה גל קור וטלטל אותו.
"מה זה הי-" היא הפילה את החרב שלה על הרצפה, ואיתה נגוז גם הקור שפשט בגופה.
"מה זה היה, ניקו?" היא שאלה את הילד הכחוש שחייך אליה, מסובב את הסכין שלו סביב עצמה. הוא הפיל את סכינו כשהוא שם לב שהחרב שלה כבר על הרצפה, וחייך אליה, תופס ביד שלה בידידותיות.
"נגעת בסכין שלי!" הוא אמר בחיוך, "זה בגלל שלא הייתי מרוכז, את יפה מדי," הוא פלרטט איתה בקלות, כשההורים שלו לא היו בסביבה. היא צחקה בתגובה, מושכת ממנו את היד שלה.
"איך קיבלת אותה, בכלל?" היא שאלה את הילד הכחוש, שפרע את שיערו בתגובה. הוא הסתכל עליה במבט מסתורי, והחל לרוץ ממנה, מתעלם מהצעקות שנשמעו. הוא עצר ליד הנהר, התיישבת על הדשא ופשט את רגליו קדימה, מניח אותן בתוך המים.
"את יודעת מה הסיפור של משפחת די-אנג'לו?" הוא שאל את הילדה בקלילות, היא הנידה בראשה. "זה נכון, כי אף פעם לא סיפרתי לך!" הוא אמר ופרץ בצחוק, שגרם לילדה לצבוט אותו בתגובה. הוא הניע את רגליו במים, יוצר בהם גלים קטנים שטשטשו את התמונה שלהם.
"אבא שלי היה הנכד של ניקו די-אנג'לו," הוא אמר בקול מסתורי לילדה, שפרצה בצחוק.
"אתה משקר!" היא אמרה בין הצחקוקים, אבל כשהסתכלה על הנער שלידה היא ראתה שהוא רציני להפליא. "אתה לא מתכוון… הוא הסבא רבא שלך?" היא שאלה בהפתעה, פוערת את עיניה, שכרגיל שינו את צבען בכל פעם שהוא הסתכל עליהן. הפעם הן היו כחולות, כמו התשקפות השמיים במים שבהם שכשך את רגליו.
הוא הנהן, מחייך חיוך גדול יותר. "הוא הוריש לי את הסכין הזאת, הוא הוריש אותה לסבא שלי, זאת אומרת," הוא אמר, "למרות שלסבא שלי היה אח, ולו הוא לא הוריש סכין. כי הוא מת," הילד אמר בתגובה.
"אז קוראים לך על שמו?" היא שאלה, עוצמת את עיניה ונופלת על הקרקע. "זאת אומרת, אתה הנכד-רבא-רבא של האדס?" היא שאלה, בתגובה, הוא פרץ בצחוק שנשמע מפחיד ותמים בו זמנית.
"אל תגידי לי שאף פעם לא שמת לב שאף אחד לא אוהב אותי, זאת אומרת, חוץ ממך," הוא אמר בחיוך והניח את ידו על שיערה הבלונדיני. הוא פיתל את קצוות שיערה סביב אצבעותיו, מחייך בקלילות ונופל על הדשא לידה, מוציא את הרגליים הרטובות שלו מהמים.
"אל תשאלי איך זה קרה, הרי הוא התחתן עם בן בסופו של דבר, בואו נגיד שהרה הייתה מוכנה לעשות לניקו טובה," הוא אמר בחיוך והוא דמיין את עיניה נפערות בהפתעה.
"אין סיכוי שאת מאמינה לי, נכון?" הוא אמר אחרי שתיקה שנמשכה יותר מדי זמן לטעמו. הוא עזב את שיערה והניח את ידיו על בטנו, מסתכל שוב על השמיים, וחושב על אמא שלו, שיושבת למעלה אי-שם ומסתכלת עליו, ביחד עם אביו.
"ברור שאני מאמינה לך, טיפש," היא אמרה בחיוך, מתיישבת על הדשא ומסתכלת עליו מלמעלה. היא חייכה, והתקרבה אל הגוף השוכב על הנער, כמעט מצמידה את פניה לשלו.
"זה לא שלא ידעתי שאת אלוהי וגיבור, טיפש," היא המשיכה, מצמידה את פיה לשפתיים הקרירות של הנער.
"ברור," הוא מלמל.