ארטמיס, אהובה – פרק 1

הפכתי לאייל חינני, עם קרניים ארוכות ומלאות חן, והחלתי לדהור אחרי הנערות מלאות החימה שרדפו אחר מפלץ דמוי אריה שהיה חסר אונים לעומתן.
הציידות.
אבל הן היו כלום לעומת גבירתן. ארטמיס, אלת הירח והצייד, יפה יותר מאפרודיטה בעצמה. היא לבשה צורת נערה מתבגרת, שיערה ערמוני וארוך, מגיע עד אמצע גבה ומתפרש לכל הצדדים. עיניה כסופות-צהבהבות כמו הירח אותו היא מייצגת, ולבושה נראה כל כך טבעי ויפה עבורה, שאף אחד לא יכל לחשוב שהוא מתאים דווקא לחברי המין האחר. מגפיים גבוהים ועבים, ומעיל פרווה מעל חולצת משי ארוכה ולבנה. פניה היו מלאות חימת-ציד, יפות ובוהקות כפי שתמיד היו. השפתיים שלה היו קפוצות, לא מתוחות לחיוך, כפי שהיו במצבים נדירים בלבד. היא ניסתה לכוון את הקשת אל המפלץ, אך הבינה שאינה יכולה לכוון היטב בין העצים העבותים, והסתערה על המפלץ כמו לביאה אמיתית. היא נעצה סכין בגבו, מחדירה אותו עמוק יותר ויותר עם כל רגע. לאחר שנפח את נשמתו, תלשה האלה את ליבו מחזו ומעכה אותו, מפזרת את הנותר על האדמה ואז חוזרת אל בנות טיפוחיה בהבעה שבעת רצון.
ארטמיס, האלה הציידת.
האלה שאף פעם לא מפספסת.
הפכתי בחזרה לצורה האלוהית שלי, והבטתי בה רק לרגע לפני שנעלמתי משם.

באולימפוס התחוללה סערה. ההתכנסות של יום אמצע הקיץ הלכה והתקרבה, ולא רבים מהאלים הגיעו עדיין.
לפחות לא היא.
זאוס, האל שהפך אותי מחצוי זוטר לאל, התהלך חסר מנוחה כשאפולו מנסה להרגיע. אפולו היה יפה תואר מעצם היותו אל, אבל לא השתווה כלל וכלל לאחותו התאומה. שיערו הבלונדיני הוחלק וסורק, לעומת שיערה היפה של אחותו שהיה פרוע בצורת תמידית. הוא היה גבוה ובעל עיניים כחולות, מראה שהתמיד להשתמש בו כאילו חשב שזו האופנה היום. ארטמיס, מצידה, מעולם לא החליפה או שינתה את מראה והייתה יפה יותר משאחיה יכל להיראות עם כל שיער, עיניים או מבנה גוף. לא פעם יצא לי להשוות את האחים, ובכל אחת מהפעמים חשבתי שארטמיס טובה הרבה יותר מהאל שנראה כמו נער מתגבר חסר דאגות וחסר שכל. בזמן שחשבתי על זה, זאוס הטיח את אפולו אל אחד הקירות כשאל השמש נסה לדקלם לו הייקו מקורי כניסיון להרגיעו, צעד שאף אחד לא היה עושה בחיים אילו היה שפוי.
טוב, אפולו לא לגמרי שפוי.
"אתה," קרא זאוס לעברי. "או-"
"אני פה, אבא," אמר קול מאחורינו.
ארטמיס פסעה לעבר אביה בצעדים כבדים, שכן מגפי הציד שלה נותרו במקומן והיו מוכתמות בדם, שהכתים גם את מרצפות השיש הצחורות. שיערה נאסף לאחור במעין תסרוקת משובשת, שרק הראתה כמה לא היה לה עניין בדברים שכאלה כמו אחיה, שמשקפי השמש השחורים שלו נותרו שבורים על הרצפה מאז שריסק אותם זאוס בברק כשהגיע בנו.
היא הניחה יד על כתפו של אביה ומילמלה בשקט, "הירגע, אבא. הם יגיעו. הכל בסדר."
תחת מגעה הרך, ואפילו הנשי מעט, נרגע זאוס לאיטו ומילמל התנצלות חטופה לעבר בנו כשהתיישב על הכס שלו וזימן אותי לעמוד לידו.
ארטמיס העיפה בי מבט שגרם לליבי לפרפר בחזי, חודר למדי, והתיישבה על הכס שלה כשהיא זקופה ומיישירה מבט אל אחיה.
אט אט התמלא החדר הענקי, והאסיפה התחילה. האלים דנו בדברים כמו מסעות חיפושים, בעיות חקלאיות והמצב בשאול הקפוא לפני שעברו לנושא האחרון לפני סוף האסיפה.
"כיוון שהרמס החליט לעזוב את האולימפוס, אנו זקוקים למחליף עבורו כחבר באולימפוס," אמר זאוס, מעיף מבט בכס הריק של הרמס, שנחשים מתים נחו לרגליו.
האלים הנהנו. נשמעו כמה מילמולים וכמה הצעות בין כולם, אך זאוס השתיק את כולם.
"יש לי מועמד," קרא בקול רם. "החצוי הזה קודם לאל לפני שנתיים, וגילה יצירתיות רבה ועוצמה ראויה. הוא קרוי על שם הצייד הנודע לשמצה," זאוס העיף מבט בארטמיס, "אבל טוב ממנו בהרבה. הוא יחליף את הרמס, ויהפוך לשליח האלים, פטרון הרופאים, הסוחרים, הסופרים, הנוודים ואף מגן הגנבים. הוא הלוחם הטוב ביותר שיכולנו לקבל, ואף פעם לא עוצר. אז, מי בעד לקבל אותו?"
זאוס הרים את ידו.
הרמתי את ראשי בגאון שהאלים נעצו מבטים, ויכולתי להישבע שאפרודיטה מילמלה: "עסיסי."
לאט לאט, הרימה אתנה את ידה, ואז גם ארס ואפרודיטה. פוסידון בחן אותי לכמה רגעים לפני שנענע בראשו לשלילה, והאדס בא בעקבותיו. הפייסטוס חייך חיוך קטן, ואף שלא שמח להיות באותה הקבוצה יחד עם ארס ואפרודיטה, הרים את ידו. דמטר נמנעה, והרה, האדס, אפולו, דיוניסוס ופוסידון הצביעו נגד, ורק אלה אחת נותרה בשביל להכריע את ההצבעה.
ארטמיס.
"אז מה את אומרת, ביתי?" שאל אותה זאוס. "בעד, או נגד?"
העיניים שלי ננעצו בה מבלי להסב את המבט. כל מה שיכולתי לראות היה המצח היפה שלה מתקמט לרגע ואז שב לסורו, ואת שפתיה נקפצות בעצבנות.
היא הביטה באביה, והסיטה קווצת שיער אל מאחורי אוזנה. "אני אומרת, בעד."
הנשימה שלי נעתקה. ארטמיס קיבלה אותי. ארטמיס לא שונאת אותי.
זאוס חייך. "אם כך, הנושא סוכם. עתה, האל החדש ישב בכס הישן ויפיח בו חיים."
פסעתי קדימה והתיישבתי על הכס ה'מת' של הרמס, והנחשים המתים עורו לחיים והתלפפו סביב הכס מחדש. הוא שינה את צבעו ואת צורתו השאיר כמעט כפי שהייתה, אך הפך רך יותר, ואני הרגשתי כאילו אני יושב על ענן של צמר גפן מתוק.
"הריעו לאל החדש של האולימפוס!" קרא זאוס. כל האלים, אפילו אלה שהצביעו נגדי, הריעו כמה פעמים. כשהפנתי את מבטי לארטמיס, היא חייכה לעברי חיוך קטן, ועיניה אמרו משהו שפיה לא יכל לומר באותו הרגע: אני בוחנת אותך. אל תאכזב אותי.
לא, אני לא אאכזב אותך, אלתי היקרה.
השם שלי הוא אוריון, על שם הצייד המפורסם שיריבותו נגד אלת הצייד נודעה לכל, ואני מאוהב עד כלות באלה ארטמיס.