אנימורפס & דני פאנטום פרק1

"פסק זמן!" קול קרא יום אחד בעיירה השקטה (לכאורה) בה גרו האנימורפס. הציפורים קפאו באמצע השמיים, הילדה הקטנה בפארק הפסיקה להתנדנד וכדור שנערים הקפיצו בעת משחק כדורגל נשאר תלוי באוויר. באוויר הופיע לפתע מחוג שעון גדול ששרטט שער עגול וממנו יצאו שתי רוחות רפאים: אחד מהם בצבע כחול לבוש גלימה סגולה ובעל מטה בידו ומאחוריו נער עם שיער לבן, עיניים ירוקות ופנים חמוצות. ידיו משולבות על חזהו וכל הופעתו אומרת חוסר שביעות רצון.
"איפה אני? למה הבאת אותי הנה?" שאל דני, הספיק לעבור רק יום אחד מאז שהציל את כדור הארץ מאסטרואיד עד שהוא הסתבך בצרה חדשה. ועוד בדיוק כשהוא הרשה לעצמו להניח שחייו יהיו קלים יותר מעכשיו.
"ככה מקבלים חבר וותיק?" שאל מנגנון השעון בפליאה מבודחת.
"'חבר ותיק' לא חוטף אותי בלי שום התראה ומשגר אותי למקום שאני לא מכיר!"
"אהה אבל אתה בהחלט מכיר את המקום הזה, קליפורניה."
"וואו זה באמת נותן לי תשובה ברורה ומספקת, קליפורניה זאת מדינה ענקית! עכשיו, למה אני פה?"
"ניגש ישר ולעניין, כרגיל. טוב אם אתה מתעקש לדעת אז חבר שלי ביקש ממני איזו טובה קטנה."
"מי?"
לידו הופיע אדם זקן שלמרות חזותו הפשוטה כביכול הוא קרן עוצמה.
"אני הוא האלימיסט. שמעתי עליך רבות, דניאל פאנטום." אמר האדם.
"ואני לא שמעתי עליך בכלל."
"כנראה כי אני ממימד אחר."
"הא?" נער הרפאים עבר במבטו ממנגנון השעון אל האלימיסט המשועשעים מהבעת פניו המופתעת. בעקבות המקרה הנ"ל דני קבע לעצמו שני חוקים:
1.לעולם אל תחשוב שהצרות שלך נגמרו
2.לעולם אל תחשוב שכבר ראית הכל
"אני כמו מנגנון השעון של המימד הזה. אף על פי שאסור לי להתערב ישירות בזמן אני עושה ככל יכולתי לעזור."
"יש עוד כמוך? יש עוד מימדים? כמה מימדים יש? כל אלה שיכולים לשלוט בזמן מכירים אחד את השני? איך? יש מפגשים מיוחדים לזה?"
"אוהו כמה מימדים יש, אתה אפילו לא יכול לדמיין."
"ואני נמצא עכשיו במימד מקביל,"
"איש חד הבחנה,"
"אבל הכל נראה כל כך רגיל!"
"כי באמת רגיל פה, חוץ מעניין החייזרים."
"מה?! החלטתם למתוח אותי או משהו?" דני שכח את החוק השני.
"אני יכול להבטיח לך שלא, נערי. המימד הזה זהה למימד שממנו הגעת מלבד כמה שינויים קלים: אין פה רוחות רפאים וחייזרים עומדים להשתלט על כדור הארץ."
"אוקיי… ומה אתה רוצה שאעשה?"
"אני חושב שאתה כבר יודע."
"אני לא יכול לעצור אותם!" דני צעק על מנגנון השעון "לזה אתה קורא 'טובה קטנה'? אני בסך הכל ילד!"
"ילד שהציל את העולם שלו מהרס על ידי אסטרואיד."
"איך אתה משווה אסטרואיד לחייזרים? אני אפילו לא יודע איך נלחמים בחייזרים! במימד הזה אין נשק או מישהו אחר להילחם בהם?"
"יש כמה. הם ילדים כמוך והם היחידים שיודעים על הפלישה. עליהם מוטלת האחריות להציל את העולם."
"רגע, סתם ילדים? בלי כוחות ובלי כלום? ואיך הם היחידים שיודעים על הפלישה? שיגידו לממשלה"
"תתעדכן בפרטים אחר כך, עכשיו אני מבקש ממך בתור חבר: אנא עזור להם."
דני הכיר את מנגנון השעון מספיק זמן כדי לדעת שהוא האחרון שיצטרך אי פעם לבקש עזרה ממישהו.
"שניכם יכולים לשלוט בזמן ובמרחב! למה אתם לא פשוט מסקלים אותם וזהו?"
מנגנון השעון והאלימיסט החליפו מבטים מיואשים.
"דני, כבר אמרנו לך שאנחנו לא יכולים להתערב ישירות בזרם הזמן." אמר האלימיסט
"למה?"
"זה… מסובך."
תשובה טיפוסית למבוגרים.
"אז אתם שולחים אותי לעשות את העבודה הקשה במקומכם."
"תאמין לי שאם זה היה אפשרי הייתי עושה את זה, ההבאה שלך הנה כבר מכופפת לחלוטין את החוקים."
"מה אם המשפחה שלי? והחברים שלי? אני לא יכול סתם ככה לעזוב אותם!"
"זאת אחת הטובות שהאלימיסט ביקש ממני. כל זמן שאתה פה אני אאט את זרם הזמן במימד שלנו כך שגם אם תיעדר לשנים תהיה חסר רק חודש." אמר מנגנון השעון
"חודש שבו ההורים שלי יתהו איפה אני."
"אנחנו כבר נסביר להם הכל, אפילו נביא אותם לבקר מדי פעם."
"הילדים האלה לא יכולים להסתדר לבד?"
מבטו של האלימיסט נמלא בצער.
"הנה עסקה: אתה תישאר פה ליומיים הקרובים, אל תספר עלי לאף אחד. לאחר יומיים נגיד לך מה ייקרה ללא התערבותך ואז תחליט."
"ואיפה אני אגור?"
"בביתה של ילדה בשם רייצ'ל ברנסון."
"היא אחת מהילדים האלה?"
"כן. מובן שאתה לא יכול לגלות לה דבר על כך. אז אתה מסכים?"
"אבל… תבינו אני לא כל יכול. אני ילד ועברו עלי הרבה דברים בזמן האחרון. אני עייף ממשימות, אני עייף מלחצים ואני עייף מסודות. אני לא יכול להחזיק את משקל העולם כולו על הכתפיים שלי."
"ממתי דני פאנטום הגיבור מסרב לעזור למישהו? תראה את העיירה השלווה הזו, תראה את הילדים שמשחקים. היית באמת רוצה שכולם…"
"כולם מה?"
"לא משנה. אם תסכים לעיסקה תדע."
דני נשם עמוק. הוא הרגיש שהוא לא מוכן, שהוא כבר התאמץ מספיק. אבל האלימיסט צדק.
הוא לא יכול לתת לכוכב הזה להיכבש. הוא לא ייתן לכל האנשים האלה להיפגע בידיעה שהיה יכול לעזור. הוא השפיל את ראשו ואמר:
"אני מסכים." והוסיף :"אבל בעוד יומיים אתה מספר לי הכל ואם אני אחליט לעזוב אתה תחזיר אותי הביתה."
"כמובן,"
"הזמן ממשיך!" קרא מנגנון השעון והשניים נעלמו כלא היו.