אליה ואיידן(פאנפיק חסר שם בינתיים על שני דמויות מ'עיר של גיבורים' של אמורה)- פרק ראשון

פרק ראשון-

[זה השיר נושא של הסיפור :]

הפנים, הן היו גדולות, כמו גודלו של כדור הארץ. מכוסות במסכת ברזל כבדה וחושפות זוג עיניים גדולות, כחולות ומאשימות.
"יכולת לבחור אחרת, בן…" הקול הדהד מבעד למסכה ונשמע כמו רעם בתוך ראשו של איידן.
הוא ניסה לזוז, לברוח באיימה מפני אביו, אך לשב, רגליו היו מאובנות. הוא הביט אל רגליו וגילה שאין דבר תחתיהן, הוא פשוט צף קפוא בחלל מול מסכת הברזל המאיימת של אביו.
"יכולת לבחור אחרת, לשנות את הכל," הקול של אביו המשיך לומר, נימה מאשימה נטפה ממנו והעבירה צמרמורת בגבו של איידן. "הבחירה הייתה בידייך, יכולת לגמור את זה אחרת, פישלת, שוב." הקול הזה… הוא היה מוכר כל כך, ולמרות העובדה שאיידן ידע שהוא חולם, משום שכל מה שקרה לא היה הגיוני, הכל הרגיש אימיתי כל כך, חיי כל כך. מוכר בצורה מכאיבה מידי.
"זה רק חלום…" משהו קרה, קול אחר, מוכר גם הוא, הדהד בחלל שבינו לבין המסכה של אביו. אך הקול האחר היה שונה, הוא נשמע מודאג ואוהב. איידן זיהה את הקול מיד ופקח את עיניו בפתאומיות.
"זה היה רק חלום." חזרה אליה על דבריה.
היא ישבה שעונה על משענת המיטה הזוגית שלהם, שיערה הבלונדיני-מלוכלך גלש על כתפייה בגלים רכים שזהרו באור הירח.
היא ליטפה את ראשו, מעבירה את אצבעותיה הארוכות בשיערו, מביטה בו נושם נשימות קצרות ושטחיות עקב הסיוט שהרגע התעורר ממנו.
"אני יודע." הוא אמר בשקט.
אליה חזרה למצב שכיבה לצידו, מניחה לו לעטוף אותה בזרועותיו החסונות.היא יכלה לשמוע את ליבו פועם במרץ למרות שכבר היה ער ויכלה לדעת על מה הוא חושב מבלי ששיתף אותה במחשבותיו.
"אתה לא צריך לעשות את זה," היא לחשה ונישקה את מפרק ידו. "אתה לא צריך הילחם בשדים שלך לגמרי לבד." המשיכה.
היא הרים מעט את ידו ליטף את שיערה הרך ונשק לקדקודה. "אני יודע שאת רוצה לעזור," חיוך קל ועצוב עלה בזווית פיו, הוא באמת רצה לשתף אותה במה שעובר עליו." אבל זה משהו שאני צריך לעשות לבד." הוא ידע שלאליה יש שדים משל עצמה להתמודד איתם, בוודאי אין לה זמן או כוחות להתמודד גם עם הצרות שלו.
"אני יכולה לעזור." ציינה במחאה שקטה.
"אני יודע," הוא חיבק אותה חזק יותר אליו. "את עוזרת מספיק." היא נישק את כתפה החשופה וניסה להירדם פעם נוספת.

ארבע שנים חלפו מאז שהקים איידן את הצוות שכלל בתוכו את כל היורשים של נבלי העל הכי גדולים בהיסטוריה. ארבע שנים חלפו מאז פירק את הצוות, ניתק קשר עם כל חבריו לשעבר, עזב את האחוזה המשפחתית וברח עם אהובתו לקצה השני של העולם. ארבע שנים מאז שהחליט לעשות הסבה מקצועית והתחיל ללמוד הוראה במכללה קטנה העוד אליה עבדה בתור מזכירה של עורך דין מבוגר וחצי עיוור.
ארבע שנים חלפו מאז שהוא ניסה לשכוח את עבור, את אביו, ולהתחיל מחדש.
"בוקר טוב." חייכה אליה ונישקה את מצחו.
איידן לא באמת הצליח להירדם מחדש אחרי הסיוט שלו. בשלב מסיום הוא עצם את עיניו וספר את נשימותיה של אליה, שמלמלה מתוך שינה מילים לא ברורות פעם בכמה זמן.
הוא היה עייף אבל למרות זאת הצליח לחייך אליה בעודה שולפת מארון הבגדים המשותף שלהם זוג מכנסיי ג'ינס ואת אחת העליוניות שלה. היא כבר הייתה לבושה בגופיה לבנה ותחתונים ולכן הוא יכל לראות את הצלקות שנחרטו לעד על זרועותיה ועל גבה. הוא רצה לגשת אליה, להעביר את אצבעותיו של כל אחת מהצלקות ולרפא אותן, אילו רק היה יכול לעשות זאת…
"איידן, אתה מקשיב לי בכלל?" שאלה אליה והביטה בו בגבה מורמת.
איידן התנער, הוא לא שמה מה אמרה ולכן הביט בה במבט תמה ולא טיפוסי לו.
"מה פיליקס, הבחור שאני עובדת אצלו, הזמין אותנו לארוחה הערב," אמרה וגלגלה את עיניה. היא התיישבה על המיטה והתחילה להשחיל את רגליה הארוכות אל מכנסי הג'ינס שלקחה מהארון. "קיבלנו תיק ממש חשוב לפני חודש, אתה זוכר שסיפרתי לך עליו, נכון?" שאלה. איידן הנהן בשתיקה. "אז ניצחנו בתביעה," היא אמרה בסוג של ניסיון להישאר אדישה. "מר פיליקס רוצה להודות לכמה מהעובדים על כל הזמן שהשקענו בתיק וכל הזה. הוא ולכן הוא אירגן את ארוחת הערב."
"אני לא יודע אליה…" התחיל איידן לומר, הוא שפשף את עורפו וקם מהמיטה, לבוש רק בבוקסר וחושף את גופו השרירי מולה. "יש לי מבחן חשוב בשבוע הבא, תכננתי לנצל את שלושת הימים שנשארו כדי ללמוד." הוא המשיך, יודע בוודאות שהיא יודעת שזו לא הסיבה האמיתית שבגללה הוא לא רוצה להגיע.
"קופר מביא את החברה שלו ויש שמועות במשרד שהוא רוצה להציעה לה נישואין." המשיכה אליה כאילו לא שמעה את דבריו.
היא סיימה ללבוש את הג'ינס, לאחר מכן היא לקחה את מגפיה שהיו מונחים בפינת החדר ונעלה אותם.
איידן הביט בה, לא יודע מה לומר.
לאחרונה הסיוטים שלו החמירו וזה השפיע קשות על מצבו הנפשי, הוא אפילו שקל להיפגש עם פסיכולוג. הוא לא רצה להביך את אליה לפני חבריה לעבודה ובלי כל קשר הוא לא רצה להיפגש עם אנשים שלא היה מוכרח להיפגש איתם.
אליה סיימה לנעול את מגפיה ונעמדה, העליונית שלה תלויה על כתפה. היא נעמדה מול איידן, מיישרת את עיניה הירוקות, בגוון זית, אל עיניו הכחולות. היא הניחה את ידה על לחיו בעדינות ונישקה את שפתיו קלות.
"אני באמת רוצה שתבוא ואל תדאג אתה לא תביך אותי, אני סומכת עליך." היא נישקה אותו עוד נשיקה חטופה אחת ויצאה מהחדר.
"אני אוהבת אותך." אמרה ולאחר רגע נשמע טריקה של הדלת.
"גם אני אוהב אותך." השיב אל החלל הריק.