אלבוס פוטר וחדר הסודות – פרק 2 (חלק ב)

(חלק ב – קווידיץ' בקצה השכונה)

משפחת פּוֹטר גרה בעיירת קוסמים בשם קוֹפֶּרפילְד, מקום מבודד ומרוחק מכל מקום מגורים מוגלגי, מה שאפשר לחיים הקסומים בעיירה להתנהל שם כרגיל. העיירה הייתה לא מאוד גדולה, וביתם של הפּוֹטרים היה ממוקם פחות או יותר במרכז העיר, בית מספר 8 ברחוב מֶלְקוֹלוֹם, מרחק הליכה קצר מאוד ממגרש הקווידיץ' השכונתי. אמנם היה מדובר במגרש קטן, עם חישוקים הרבה פחות גבוהים ממה שיש במגרשים המקצועיים (מטעמי בטיחות, לבקשת ההורים המודאגים; מה שלא מנע מהרודפים לעלות לגבהים מאוד לא בטוחים), אבל זה היה מגרש הקווידיץ' אליו כל ילדי השכונה הגיעו כדי לשחק, כך שאלבוס נאלץ להסתפק בזה. ממילא הוא לא כל כך התחבר לקווידיץ', והיה נוהג לשחק בעיקר בשביל החֶברה.

אלבוס פּוֹטר הציב לעצמו משימה, הוא כבר לא זוכר בדיוק מתי או למה: להכיר באופן יסודי את רוב תושבי השכונה, בין אם היו בגילו ובין אם לא. אמא הייתה בהתחלה קצת מודאגת מהאמון המלא שנראה היה שאלבוס נותן בכל אדם, אבל אבא דווקא עודד את אלבוס לפתח את הכישורים החברתיים הטבעיים שלו. פעם, בשעה שניהל שיחה ערה ונינוחה עם אדם מבוגר ועייף שישב על ספסל לידם ושלא פגש מימיו לפני כן, אלבוס שמע את אבא ממלמל לאימא בשקט: "הַפְלְפַּאף."

זה לא הדאיג אותו. הוא ידע שיש לו עוד זמן, ושבינתיים אין לו מה לדאוג לגבי המיון. בינתיים. הוא לא ידע בדיוק איך מתמיינים לבתים שונים בהוגוורטס; ג'יימס אמר לו שמנקזים את כל הדם של הקוסמים הצעירים, בודקים להם אותו, ואז אחרי שבודקים לאיזה בית כל אחד שייך מחזירים את הדם, לפעמים. הוא אפילו הראה לאלבוס צלקת לבנה על היד שלו כהוכחה; אבל אלבוס זכר שג'יימס קיבל את הצלקת הזאת מהחתול של השכנים, והבלוף נחשף. מסיבה מסוימת שאלבוס לא ידע מה היא, הוא לא הצליח -חרף ניסיונותיו הרבים- למצוא מידע ממקור אמין על תהליך המיון בהוגוורטס. זה לא הופיע ב הוגוורטס: תולדות, וגם לא ב בתי ספר קסומים לאורך ההיסטוריה (שני ספרים שסחב ממזוודת בית הספר של ג'יימס). זה רק גרם לאלבוס קצת לדאוג שאולי ג'יימס לא הגזים עד כדי כך בתיאוריו.

מגרש הקווידיץ' כבר היה מלא כשאלבוס הגיע; אַנתיה ומָקְס מוֹליגֶן, זוג תאומים שהיו גדולים מאלבוס בשנה וגרו בקצה השני של העיירה, כבר ריחפו להם על המטאטאים בעמדת הרודפים יחד עם מרקוֹ פיליפּס, ילד נמוך צהוב שער ומעט שמנמן, בן גילו של אלבוס, שנופף לו לשלום מלמעלה. במגרש מתחתם עמדו כתריסר ילדים וילדות בכל מני גילאים, את חלקם אלבוס הכיר ואת חלקם הוא התכוון להכיר- בלי קשר לשאלה האם הם גדולים או צעירים ממנו.

כל הילדים אחזו במטאטאים מכל מני סוגים וגדלים, חלקם גם לבשו במגנים למפרקים או קסדות, אבל רוב הילדים הגיעו כמו שהם. הנערים דיברו זה עם זה, חלקם מתפארים בפני חבריהם על המטאטא החדש שלהם בעוד חבריהם מנסים להסתיר את המטאטא הפחות משוכלל שלהם, חלקם סתם פטפטו עם חבריהם הקרובים יותר ואלבוס גם זיהה את הילדים היותר מבוגרים, אלה שלומדים בכיתות הגבוהות בהוגוורטס מנסים לזכות בתשומת ליבן של הנערות בנות גילם. זה תמיד גם ריתק וגם שעשע את אלבוס לראות את זה, כמו גם את שאר המפגשים החברתיים במגרש הקווידיץ'. הוא תמיד ניסה, מבלי שהתכוון לכך ומבלי שיבין למה, לנסות לפענח את הלך מחשבותיהם של הילדים סביבו, אבל הוא לא תמיד הצליח.

"היי, פּוֹטר הצעיר הגיע." קראה אַנתיה, וצללה בתנועה חלקה אל הקרקע ליד אלבוס. "איפה ג'ימי? כבר התחלקנו לקבוצות, והקבוצה של דִָיאֶן רצתה את רוּפוּס ג'פרסוֹן בתור מחפש, אז חשבתי שנשתווה אם ניקח אותו."

"ג'יימס… לא רצה לבוא," אמר אלבוס והידק את אחיזתו במטאטא השביט של אחיו הגדול, שאלבוס- – שאל ממנו. "וממתי קוראים לו ג'ימי?" גיחך.

"ככה קוראים לו כמעט כל החברים שלו," אַנתיה חייכה כממתיקת סוד. "אבל אם הוא לא אמר לך, אני מניחה שזה אולי קצת מביך אותו." היא קרצה אליו בשובבות, ופנתה משם. "אני לא אמרתי כלום."

אלבוס חייך לעצמו. ג'ימי. הוא בהחלט הולך להשתמש בזה.

"היי, אַל!" אמר מרקוֹ שנחת מול אלבוס עם חיוך גדול על פניו. "אני בקבוצה של אַנתיה- רודף. חסר לנו שומר, רוצה אולי להיות? או מחפש, אם תעדיף- הם עדיין רבים על שחקנים." הוא הצביע על אַנתיה, שהתווכחה עם נערה צעירה, בערך בת גילו של אלבוס, עם שיער שחור וקצר וצבע עור כהה, כמעט שחור לגמרי. אלבוס לא ראה אותה לפני כן. הוא הניח שזאת דִָיאֶן, הקפטן של הקבוצה היריבה שעליה דיברה אַנתיה. הוא שאל את עצמו אם היא חדשה בעיירה, או שהיא רק באה לבקר מישהו.

"אתה צוחק עליי?" אמר אלבוס. "זוכר מה קרה בפעם האחרונה שהייתי מחפש?"

"כן, אממ…" מרקוֹ השתדל שלא לצחוק. "זה היה… זוועה. בלי להעליב."

"לא נעלבתי." אמר אלבוס בשקט.

"אז אולי באמת עדיף אם תהיה שומר."

"אני רק מקווה שזה יהיה משחק מהיר," אמר אלבוס, שעה שהוא ומרקוֹ התקדמו אל אמצע המגרש. "אני לא אוכל להישאר פה להרבה זמן."

"מה? למה?"

"מגיעים אלינו אורחים," אמר אלבוס, שחיכה כל הזמן הזה להזדמנות לספר על כך לחברו, "קרובי משפחה. מוגלגים."

"מוגלגים?!" הופתע מרקוֹ, אבל לא בדרך שאלבוס קיווה שיהיה. הוא היה נראה פחות מתלהב, ויותר מודאג, או מבולבל.

"כן," אמר אלבוס. "מה הבעיה?"

"אה-"

"הי, אתה! פּוֹטר!" קראה דִָיאֶן מאחוריהם. "אתה תהיה שומר בקבוצה שלי, בסדר?" לידה, אַנתיה משכה בכתפיה בהתנצלות.

אלבוס הנהן, ואז פנה אל מרקוֹ. "כנראה שאני לא אשחק אתכם בסוף."

"כן," אמר מרקוֹ שמחשבותיו היו במקום אחר.

"מה רצית לומר לי?" שאל אלבוס.

"פיליפּס!" אַנתיה התקרבה אליהם. "אתה מוכן? יופי. אלבוס, אני מצטערת, אבל-"

"זה בסדר." אמר אלבוס, שקצת הצטער שלא יוכל לשחק לצד חברו. "אל תדאגו, נכסח אתכם בעדינות."

"היית מת." אמרה אַנתיה, ועלתה על מטאטא הנימבוס 2020 שלה. "שיהיה לך בהצלחה עם דִָיאֶן," היא הוסיפה, "הילדה הזאת יכולה להיות קפטן קשוחה במיוחד."

"מי זאת, בעצם?" שאל אלבוס. "אני לא זוכר שראיתי אותה פעם."

"דִָיאֶן? היא הבת של החברים של ההורים שלי. באה לביקור. תהיה נחמד."

"רק אם היא תהיה נחמדה אליי." אמר אלבוס והתחיל להתקדם אל עבר הקבוצה שלו.

"היא לא." הבטיחה אַנתיה ונסקה אל השמים.

"אני אדבר אתך אחרי המשחק," הבטיח מרקוֹ והתעופף משם גם הוא. אלבוס עלה על המטאטא ועף אל עמדתו מול החישוקים.

המשחק היה מהיר. הקבוצה של אַנתיה פעלה היטב- צמד החובטים שלה, מרטין מקלָאגֶן וניק ריבֵרָה, לא פספסו אפילו מרביצן אחד. עם החובטים שלהם היה קצת פחות מזל; נתניאל פּאטיל כמעט נפל מהמטאטא שלו כשהחובטים של הקבוצה של דִָיאֶן (שאותם אלבוס עדיין לא הכיר) פספסו מרביצן ששעט לעברו במהירות. דִָיאֶן שטפה את צמד החובטים בצעקות ופקודות כאלה ששני החובטים גדולי הגוף הסמיקו מבושה ולא העזו לענות לה. דִָיאֶן עצמה הייתה המחפשת, ונראה היה שהיא עושה עבודה מעולה. כבר בתחילת המשחק היא תפסה עמדת תצפית גבוהה והשקיפה על המשחק מלמעלה תוך כדי שהיא תרה אחר הכדור הקטן והחמקמק, הסניץ' המוזהב. אַנתיה ניסתה לעשות כמוה, אבל דעתה כל הזמן הוסחה מכל נצנוץ קטן שהתעופף לידה. לא פלא שהיא רצתה את ג'יימס איתה בקבוצה- בשלב הזה של המשחק הסניץ' כבר היה בידיו. אלבוס עצמו הספיק לחסום שש התקפות ברצף (הוא היה שומר לא רע בכלל) לפני שדִָיאֶן צללה לאדמה עם הסניץ' בידה המורמת למעלה בניצחון.

"בחיי," אמר מרקוֹ לאלבוס כשכולם ירדו לקרקע, "דִָיאֶן הזאת יודעת לשחק."

"קצת תוקפנית, הייתי אומר," מלמל אלבוס ממרחק שמיעה בטוח.

"טוב, היא הקפטן," משך מרקוֹ בכתפיו. "למה ציפית?"

"הי, פּוֹטר!" דִָיאֶן התקרבה אליהם בריצה. "משחק טוב." היא אמרה, מתנשפת ומזיעה. "אנחנו מתכוננים לעוד סיבוב, אתה רוצה להמשיך?"

"אממ, לא… אני צריך ללכת. אני אאחר."

"אה, כן, בקשר לזה…" אמר מרקוֹ, "לגבי מה שרציתי לומר לך מקודם…"

"מה הבעיה?"

"פשוט- נו… איך לומר את זה… אתה יודע, אַל, מוגלגים הם טיפה… שונים מאתנו, טוב?"

"אני ממש לא מבין על מה אתה מדבר."

מרקוֹ העביר את משקלו מרגל לרגל במבוכה. "אתה יודע, נו… אבא שלי סיפר לי כל מני דברים. על זה שקוסמים ומוגלגים, גם אם הם קרובי משפחה, הם לא מסתדרים ביחד… שעדיף אם נהיה בנפרד."

"שונים? מרקוֹ, הם פשוט לא־קוסמים," הסביר אלבוס, "זה מה שאבא שלי אמר."

"נו, באמת, אלבוס, אתה יודע… החוק הזה לסודיות של הקוסמים הוא לא סתם- אי אפשר לסמוך עליהם, אַל-"

"אמא שלי היא מוגלגית," אמרה דִָיאֶן בארסיות בעוד היא נועצת במרקוֹ מבט שכולו מוות, "ואתה מדבר שטויות."

"אה- לא- כלומר, מובן ש…" מרקוֹ נהיה כולו אדום, והתחיל לגמגם, "ברור שלא כל המוגלגים- כאילו-"

"עדיף לך לא להמשיך לדבר," הציעה דִָיאֶן, "אם אתה רוצה לעבור את המשחק הבא שלך בשלום. אנחנו מתחילים בעוד שלוש דקות." היא פנתה אל אלבוס, עדיין עם שאריות של זעם על פניה, אבל אלבוס שם לב שהיא משתדלת להיות נחמדה. "טוב, אז אם לא תהיה שומר אני מניחה שנמצא מישהו אחר. נתראה מתישהו, פּוֹטר." היא אמרה והלכה משם אל שאר חברי הקבוצה כדי לארגן מחדש את השחקנים.

כשמרקוֹ ראה שדִָיאֶן התרחקה, הוא הביט שוב באלבוס במבט חמור. "אני רציני, אלבוס," הוא אמר. "מוגלגים וקוסמים… זה לא הולך ביחד, באמת. וזה הכל."

"אתה באמת מדבר שטויות," אמר אלבוס, ובסתר ליבו קיווה שהוא צודק.

אלבוס ידע שזה מטופש, הוא חזר על כך בראשו שוב ושוב שעה שהתקדם לכיוון שער ביתו. זאת אומרת, לרוז יש סבא וסבתא מוגלגים, ואלבוס ידע שהיא בחיים לא הייתה מעזה לדבר עליהם ככה. אז למה עדיין יש לו ספקות בעניין? כן, נכון, מר דרסלי- המוגל הראשון שראה אי פעם- לא בדיוק היה… איך אומרים..? האדם הממוצע שפוגשים ברחוב לפעמים. אבל זה היה רק מוגל אחד. וזה לא כאילו שחסרים קוסמים משונים. אז נכון, אולי למוגלגים יש מנהגים קצת משונים, אבל… זה לא אומר שאסור לקוסמים ולמוגלגים להיפגש אם הם משפחה, לא? כל הטיעונים ההגיוניים האלה לא השקיטו את נפשו של אלבוס, והוא הרגיש מתוח לקראת המפגש עם הדודן שלו, יותר משהרגיש כל אותו היום. אלבוס נכנס לביתו, והרגיש מעט עצבני. בכל זאת, הוא הקפיד להחזיר את המטאטא של ג'יימס למקומו מבלי שאחיו הגדול יבחין בכך.

*מאת asaf*