אלבוס פוטר וחדר הסודות – פרק 2 (חלק א)

פרק 2
הדרסלים באים לביקור
(חלק א – האורח המוזר)
***
ג'יי. קיי. רולינג, את תמיד יודעת יותר טוב.
***
תמיד אמרו לאַלְבּוּס פּוֹטֶר שהוא דומה לאביו. הוא אף פעם לא ממש הסכים עם זה. למעשה, אפילו אבא שלו לא ממש הסכים עם האמירה הזאת. כלומר, כן, השיער שחור ומבולגן, ומבנה הגוף הכללי אולי הזכיר את אביו, אבל את תווי הפנים שלו הוא בהחלט ירש מהוויזלים. לא שזה הפריע לכל מבקר להעיר על הדמיון בין שניהם, ותמיד כשזה קרה ואלבוס קצת התרגז אבא שלו שלח לו קריצה מעודדת. אלבוס רק קיווה שהוא לעולם לא יאלץ להרכיב משקפיים.

אצל אחותו הקטנה, לילי, המצב היה ברור הרבה יותר. שיערה האדמוני לא השאיר מקום לספק באשר למי מההורים היא דמתה יותר. ג'יימס, אחיו הגדול של אלבוס, היה מקרה מיוחד- הוא היה שונה כמעט לחלוטין מכל בני המשפחה, החל בשיער המסודר וכלה בווי הפנים המחודדים והשובביים. אם אלבוס לא היה יודע, הוא לא היה מנחש בכלל שמדובר בקרוב משפחה שלו, ולפעמים הוא באמת העדיף שכך יהיה. ההצקות והתעלולים של אחיו הגדול לא ידעו שובע, וכשפגש אלבוס בפעם הראשונה את דוד ג'ורג', לא היה לו קשה לנחש מאיפה הוא קיבל את האופי הזה. אבא תמיד ניסה ככל יכולתו לשים סוף למריבות בניהם, אבל אלבוס ידע תמיד שישנם דברים שאפילו הַארי פּוֹטר לא מסוגל לעשות.

לקח לאלבוס קצת זמן להבין שאבא שלו הוא אדם חשוב. הוא זכר את היום ההוא, כשהיה בן חמש, כשראה בפעם הראשונה קוסם צעיר ונרגש ניגש אל אביו באמצע הרחוב ומבקש, אם אפשר, חתימה, ואת אביו מסרב בנימוס. הוא עשה את הטעות המטופשת ושאל את ג'יימס לגבי העניין הזה.

ג'יימס אפילו לא חשב פעמיים לפני שענה, בקול קצת משועמם- "אבא המציא את המטאטא המעופף." הוא אפילו לא הוריד את העיניים מהספר שקרא. ג'יימס היה אז בן שבע.

למותר לציין שאלבוס האמין לכל מילה, ושהוא כבר הספיק לספר על כך בגאווה לכמה מחבריו לפני שהבין שהמידע שקיבל לא ממש מדויק. אחרי שאמו הסבירה לו שאביו נלחם פעם במלחמה גדולה וניצח קוסם אפל ומרושע, אלבוס- שעוד לפני כן הביט באביו ביראה, כמו כל בן שמביט אל אביו- פשוט העריץ את אבא שלו. מאז הוא גדל קצת, התבגר, והבין שהנושא אולי קצת רגיש מדי, ושאולי אבא שלו לא בדיוק אוהב לדבר על מה שקרה אז. עם הזמן הוא גדל להבין שאביו הוא אבא בדיוק כמו כל שאר האבות. אבל כל ילד, בשלב מסוים, נפגש עם הרגע המדויק, הברור הזה בחיים, בו הוא מבין באופן מוחלט שאבא שלו הוא גם אנושי, בדיוק כמוהו. מעין הארה פתאומית כזאת, כמו זריקה למציאות. לאלבוס זה קרה כשראה בפעם הראשונה את אבא שלו בוכה.

זה קרה לפני חצי שנה, יומיים אחרי שחגגו לג'יימס יום הולדת שנים עשר. באמצע היום נשמעה דפיקה בדלת, ואלבוס ראה את אבא שלו פותח את הדלת לאדם כבד גוף, בערך בגיל של אבא, שיער בלונדיני דליל מציץ מתחת לכובע מעט מעוך, לבושו משונה וקצת מצחיק, ומבטו נבוך ומבולבל על פניו, כאילו לא תכנן בכלל שיפתחו לו את הדלת. האיש היה נראה אבוד, כאילו לא ידע לגמרי מה הוא עושה שם. בסלון הבית היו רק אלבוס, אבא ואימא שלו, וכולם הביטו באורח הבלתי צפוי. אימא הייתה נראית בעיקר מבולבלת, ואלבוס היה סקרן מאוד לדעת מי זה האיש הזה ולמה הוא כאן. אבא, לעומת זאת, היה פשוט המום. הוא פשוט נעץ מבט באורח שפתח לו את הדלת, מבלי להוציא מילה, כאילו הוא מביט בחלום רחוק.

האיש השתעל מעט, שיחק בידיו ואז הישיר מבט אל אבא. "לא… לא ידעתי אם לשלוח לך בדואר רגיל- אממ- או שאצלך… כלומר… אתם- עם ינשופים… וגם לי אין ממש ינשוף, ת'יודע, אז לא ידעתי איך… ז'תומרת…"

חיוך מוזר, לא בדיוק שמח, אלא יותר מופתע, עלה על פניו של אבא של אלבוס כשאמר בשקט: "הי, ביג די."

אלבוס היה צוחק למשמע הכינוי המוזר, לולא היה סקרן כל כך להבין על מה כל המהומה. "אימא, מי זה?" הוא שאל בלחש, מזווית הפה, כדי לא להישמע חצוף.
אבל נראה שהאיש המוזר שמע אותו בכל זאת, כי הוא העיף לעברו חיוך מבויש, מנופף בידו, ואז פונה אל אימא שלו ומניד בראשו לשלום. נראה כאילו הוא מנסה בכוח לא לפגוש את מבטו של אבא, שעדיין היה קצת המום מהמפגש הפתאומי. הוא נאלץ להחזיר לו מבט, בסופו של דבר, ואז אמר בקול לא כל כך יציב, "אה- הארי… מה שבעצם באתי- זה קרה לפני שבוע, ואני… לא ממש ידעתי איך- שוב, עם הינשופים… אבל אמא- כלומר, דודה פטוניה שלך… היא," קולו של האיש נשבר קצת, והוא ניסה בכל כוחו לשלוט בעצמו. נראה היה שהוא לא רגיל בכלל למצבים בהם הוא לא מרגיש בנוח. הוא נשם עמוק לפני שהמשיך, "נפטרה, לפני שבוע. היא… הייתה חולה, משהו בכבד… אממ.." שוב הוא איבד שליטה, "אז… כן. רק- חשבתי שאולי אתה- כלומר- תרצה לדעת, אולי."

אבא של אלבוס עדיין לא ממש הצליח להוציא מילה. לא היה נראה כאילו הוא יודע איך לעבד את החדשות. האורח המוזר, ביג די, או מי שלא יהיה, התנועע במקומו בחוסר נחת, כאילו מתלבט אם לעזוב או שמא לומר משהו נוסף. השתיקה המוזרה בין שני הגברים התארכה עוד ועוד, ואף אחד מהם לא ידע בוודאות מה להרגיש או לחשוב. בשלב מסוים, אחרי שתיקה שנדמתה כנצח, אותו ביג די אמר לאבא של אלבוס בקול רועד, "הארי, אני… אני לא יודע איך בדיוק לומר את זה… אבל- טוב- אני מצטער. ואני יודע שזה נשמע כאילו אני לא מתכוון לזה, אבל אני כן, אני חשבתי על זה הרבה, בעיקר עכשיו עם אמא- כלומר, דודה פטוניה- כלומר, אמא שלי… היא דיברה עליך הרבה כשהייתה חולה, אתה יודע. בעיקר הזיות, אבל לפעמים… טוב… רק- רק רציתי לומר לך שאני… באמת מצטער. על הכל. ו… התנהגתי כמו אידיוט, ואני יודע שלקח הרבה יותר מדי זמן, ושלא… ת'יודע… התראינו כל הזמן הזה, ו… זהו. זה בעצם מה שבאתי כדי… כן." הוא נראה קצת יותר רגוע עכשיו, כאילו הוריד אבן מהלב.

אלבוס שם לב שהאיש הזה, שמשום מה היה צריך להתנצל בפני אבא שלו, ממש רצה להיעלם משם, ובצורה מכובדת ככל האפשר. הוא הושיט יד מהוססת ללחיצה, ואבא של אלבוס הושיט גם הוא, גם כן אחרי היסוס קצר, את ידו ולחץ את יד האורח המוזר. הם לחצו ידיים לרגע קטן, שבו ביג די התחיל לרעוד ולדמוע, והארי פּוֹטר משך אותו אליו וחיבק אותו, בתחילה בטפיחות חיבה בלתי מחייבות, ואז, ככל שהיבבות של האורח גברו, בחיבוק חזק שהיה מורכב מכמה וכמה שנים של רגשות שלא נאמרו. האורח ממש מירר בבכי, ואימא של אלבוס ניגשה בבהילות אל הדלת, מנסה להבין בעצמה מה בדיוק קורה אבל בו זמנית לא רוצה להפריע.

"אב- אבא, הוא…" אמר האורח מבעד לדמעות, "הוא הרוס… פשוט לא מוכן לזוז, שום דבר, והוא… ואז חשבתי… שאתה… כלומר, גם משפחה. כאילו, נכון ש… אבל בכל זאת…"

"הכל בסדר." אמר לו אבא. "זה בסדר, באמת. אני מבין."

ואז אלבוס ראה את זה, את הדמעה. היא הייתה רק אחת, בודדה, אבל היא הספיקה. אולי אבא שלו לא התכוון שהוא יראה אותה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. אלבוס ראה את אביו, הארי פּוֹטר, בוכה- וכלום לא היה אותו הדבר מאז.
שני הגברים הרפו זה מזה בסופו של דבר, ואבא מיהר למחות את הדמעה, פנה אל אמא, מציג לה את האורח החדש. "ג'יני, תכירי, זה דאדלי, הבן דוד שלי."
"הו," אמרה ג'יני, חשבה לרגע, ואז אמרה שוב, "אה. אני מבינה." גברת פּוֹטר פנתה אל דאדלי בחיוך רך, "תרצה אולי לשתות משהו?"

בכל מצב אחר דאדלי דרסלי היה מסרב בנימוס, אבל הפעם הוא הנהן בקצרה, ואמר, "תודה. מים, בבקשה, אני אשמח."

ג'יני, בהינף שרביט, בראה בידה יש מאין כוס מים צלולים, ואז עצרה את עצמה לרגע כשראתה את ההלם על פניו של דאדלי ונזכרה. "אה, אוי- לא התכוונתי ל…"
דאדלי פלט צחקוק קטן והמום. "זה בסדר, פשוט… באמת ששכחתי איך זה, אחרי כל השנים."

אלבוס הביט על כל האירוע במבט משתומם, תוך תחושה עמוקה שהוא מפספס משהו חשוב, ושכל זה בהחלט לא נוגע אליו. אחר כך, כמעט במשך יום שלם אבא ובן הדוד שלו דיברו. אלבוס לא שמע על מה הם אמרו, (אמא ביקשה ממנו שלא יפריע) אבל הוא הבין שזה היה עניין חשוב, והוא גם הבין שקרוב המשפחה החדש הזה הוא מוּגְל; נטול־קסם.

הוא ידע שיש בו משהו מוזר כשהבחין בלבוש המשונה שלו, אבל כשראה את תגובתו לקסמים פשוטים שהתבצעו מדי פעם בבית הוא הגיע למסקנה הברורה. אלבוס היה ממש סקרן- הוא מעולם לא ראה מוגל לפני כן, רק שמע עליהם מאבא שלו, שסיפר לו על העולם חסר הקסם (בהתחלה אלבוס חשב שהוא מתבדח), ובת דודו רוז, שסיפרה לו על סבא וסבתא שלה מצד אימה, שהיו רופאי שיניים (היא הסבירה לו מה זה אומר בדיוק, והוא חשב שהיא סתם מנסה להפחיד אותו. כשדודה הרמיוני אישרה כל מילה, הוא כמעט הקיא), אבל הוא אף פעם לא פגש אחד, ובטח שלא קרוב משפחה. כל העניין היה מאוד מרגש וחדש בשבילו, אבל הוא לא העז לשאול את אמא- בטח ובטח שלא את אבא- על הנושא. הוא חש שזה עניינם של המבוגרים.

היום, חצי שנה אחרי המאורע, בית משפחת פּוֹטר התמלא התרוצצות והתארגנויות כשקולותיה של גברת פּוֹטר מצווים על הילדים לסדר את חדרם בפעם המאה; דאדלי, בן הדוד של אבא, מגיע עם משפחתו לביקור. ואבא אמר לאלבוס שיש לו בן, בערך בגילו של אלבוס. כמובן שאלבוס לא ידע את נפשו מרוב ציפייה; כשביקרו אותם מהמשפחה, אלה תמיד היו מצד משפחת וויזלי. ועכשיו, לא רק שהוא יזכה לפגוש בן משפחה (אמנם רחוק- דודן מדרגה שניה- אבל גם זה משהו), ולא רק שהוא יהיה בגיל שלו, אלא שהוא גם יהיה מוגל. הוא יוכל לשאול אותו הכל על העולם חסר הקסם, ואולי בו זמנית להרשים אותו עם כמה טריקים שיש לעולם הקוסמים להציע. זאת הייתה חוויה חברתית יוצאת דופן, שאלבוס בהחלט ציפה לה. אם רק היה אפשר לקבל אורחים מבלי לסדר את החדר –בלי שום סיבה נראית לעין, כדברי ג'יימס– זה היה מושלם.

"אלבוס!" קראה אמא מהקומה התחתונה, "תיגש בבקשה לחדר של לילי, היא צריכה עזרה עם הארון שלה."

"שג'יימס ילך!" קרא אלבוס בחזרה, כשג'יימס ישוב לידו, על קצה המיטה שלו, קורא עוד אחד מספריו המגוחכים, כמו מתגרה באלבוס על כך שאת החדר שלו הוא סיים לסדר עוד בבוקר.

"אלבוס." אמרה אמו בחומרה.

"בסדר, בסדר…" אלבוס קם ובא לצאת מהחדר.

"תזדרז, אַל," הפטיר לעברו ג'יימס בהיסח הדעת, "זה נשמע דחוף." אלבוס זרק עליו עט נוצה מהשולחן, ופספס. למעשה לא היה אכפת לאלבוס לעזור ללילי, פשוט לא היה נראה לו הוגן שג'יימס ישב מבלי לעשות שום דבר.

לילי הייתה בחדרה, עומדת על כיסא ומנסה להגיע למדף הגבוה בארון. היא הביטה באלבוס במבט מפציר. "אני לא מגיעה לסדין…"

"זאת באמת בעיה." הוא תפס את לילי בשתי ידיו והניף אותה לגובה המדף. "מגיעה עכשיו?"

"כן," צחקה לילי ותפסה את הסדין. "תעזור לי גם לשים אותו?" היא שאלה־אמרה כשאלבוס הוריד אותה. אלבוס נאנח, הנהן, ועזר לה לפרוש את הסדין על המיטה.
"עם קסם," הוא רטן כשניסה לסדר את הסדין כמו שצריך בזמן שלילי צפתה במתרחש מהצד, "יכולתי לסיים עם זה תוך שתי שניות."

"אבל…" לילי פערה שתי עיניים גדולות, "אבל אתה הולך לשם בשנה הבאה! להוגוורטס! איזה מזל יש לך." היא אמרה בקנאה. "לי יש עוד שלוש שנים מטומטמות." היא בעטה במיטה ברוגז.

"כן, טוב…" אלבוס סיים לסדר סוף סוף את המיטה של לילי –לא הודות לעזרתה– והתיישב עליה. "נכון, אבל גם כשאני אלך להוגוורטס אני לא אוכל לעשות קסמים בבית, אז מה זה שווה?"

"אבל תעשה קסמים," אמרה לילי בקול חולמני, "וכישופים, ולחשים… קסמים על אמת, לא התרגילים המשעממים שאנחנו עושים עם מר ג'פורדס."

משום שלא היו עדיין בגיל הקבלה של הוגוורטס, אלבוס ולילי היו הולכים פעם בשבוע לתרגילי קסם. לקוסמים צעירים, למרות שלא יכלו עדיין להשתמש בו כראוי, היה מטען של קסם שמסוכן לשמור בפנים, אחרת הוא יתפרץ במקומות לא צפויים ובדרכים מסוכנות. אז אלבוס ולילי היו מגיעים בכל יום רביעי לעיירה הוגסמיד, לביתו של מר ג'פורדס- קוסם קשיש שמדבר לאט, שהיה מתרגל איתם באדיקות שוב ושוב, יחד עם עוד קבוצה של קוסמים ומכשפות צעירים, תרגילי נשימה וגירויי קסם שנועדו לשחרר מהילדים את המטען הקסום שלהם בצורה מבוקרת. לפעמים הם היו פשוט יושבים מול כוס זכוכית ומחכים שהיא תישבר, לפעמים הם היו ממלמלים לחשי קסם בסיסיים שגרמו לדברים קסומים ובלתי צפויים לקרות (פעם אחת אלבוס העלה באש בטעות את הזקן הלבן והשופע של מר ג'פורדס), ומדובר היה, בדרך כלל, בחוויה די משעממת ומתישה.

"כן," אלבוס חשב קצת על מה שאחותו אמרה. "זה נכון… זה באמת יהיה נפלא, לא?"

לילי עשתה פרצוף. "לא יפה, אַל."

"ללמוד כישופים, שיקויים," המשיך אלבוס בקול חולמני, מרגיז בכוונה את אחותו. "לקבל את המכתב מהינשוף של הוגוורטס…"

"די כבר, די!" לילי זרקה עליו את הכרית שלה. "אוף! זה לא הוגן."

אלבוס צחק. הוא זכר איך זה היה בשנה שבה ג'יימס קיבל את המכתב; זה היה בלתי נסבל. "את גם תקבלי בסוף את המכתב, את יודעת."

"בעוד שלוש שנים!"

"שלוש שנים חולפות ככה," אלבוס הקיש באצבעותיו, "את אפילו לא תרגישי את זה. וחוץ מזה, שמעתי את ג'יימס מתלונן פעם אחת שרוב הלימודים בהוגוורטס הם די משעממים." הוא פנה לצאת, כשלילי נפלה על מיטתה ונעצה עיניים חולמות בתקרה. "אבל יש שם קווידיץ'..! עם מגרש ענקי, ו…" אלבוס עזב אותה לחלומותיה.

האמת היא שאלבוס כבר לא יכל לחכות עד שיקבל את המכתב. ביום שבו ג'יימס קיבל את המכתב אבא ואימא ערכו מסיבה לכבודו; עוגה, מתנות… זה היה כמו לחגוג יום הולדת פעמיים בשנה. לפעמים הוא היה חולם שקרתה טעות, שאבא ואימא התבלבלו, ושהוא בעצם כן בן אחת עשרה, הם פשוט פספסו שנה… והינשוף יגיע בכל רגע… אבל לא, הינשוף לא הגיע, ואלבוס ידע שהוא פשוט יצטרך לחכות.

הוא ירד אל הקומה התחתונה, שם גברת פּוֹטר הניפה את שרביטה, ובתגובה ספות הסלון שינו את מקומם. "הממ," היא הרהרה לעצמה. "אני לא יודעת… מה אתה אומר, חומד?" היא פנתה אל אלבוס. "אם הספות יהיו כמו שהן תמיד, לא יהיה מספיק מקום, אבל ככה זה קצת… מכוער, לא? מה אתה חושב?"

"אני חושב," אמר אלבוס בכנות, "שלדרסלים לא יהיה אכפת מהסידור של הספות אצלנו בסלון. וגם לא איך שהחדרים שלנו יראו. אפילו לא קצת."

גברת פּוֹטר נתנה בו מבט ספק מחמיר ספק משועשע. "אתה רק אומר את זה בגלל שאתה לא מבין כלום בלארח," היא החזירה את השרביט לכיס, "וגם בגלל שאתה עצלן. עזרת ללילי כמו שביקשתי?"

"כן, אמא," הוא אמר והתקדם לכיוון הדלת האחורית, "וגם עם החדר שלי סיימתי."

"ולאן אתה חושב שאתה הולך עכשיו, בעצם?"

"אממ…" ידו של אלבוס התמהמה מעל לידית, "חשבתי, בגלל שכבר סיימתי עם הכל… אם… קווידיץ'..?" הוא שאל בחשש. "רק קצת!" הוא הוסיף כשראה את מבטה של אמו. "אני אסיים לפני שהדרסלים יגיעו."

אמא של אלבוס נאנחה, והנהנה הנהון קצר. "קצת. הם יגיעו לפה בשש," היא הצביעה עליו באיום, "אל תאחר. אני סומכת עליך שתארח את הדודן שלך מייקל בצורה מופתית."

אלבוס חייך אל אמו, "אל תדאגי. זה מה שאעשה."

"אתה לא חייב… אתה יודע… להיות חבר שלו, או משהו, אבל תשתדל שלפחות ירגיש בנוח. טוב?"

"טוב, אמא." אמר אלבוס ופתח את הדלת.

"ותיזהר במשחק!" קראה אחריו גברת פּוֹטר כשיצא בריצה לעבר שער הגינה הפונה אל הרחוב. "טוב, אמא!" הוא צעק אליה, עובר דרך הגינה האחורית, מקפיד שלא לדרוך בתוך בורות הנומים.

*מאת asaf*