אלבוס סוורוס- הטירה האסורה; מצנפת המיון- פרק1

אלבוס סרק את קרונות הרכבת בצפייה.
רוז גררה את מזוודתה מאחוריו ופתחה את דלת התא הקרוב אליהם, ג'יימס ישב שם, יחד עם נערה בגילו, בשנתה השלישית.
"קדימה, אלבוס," אמרה רוז, היא התיישבה על הספסל הריק והורתה לו להתיישב לצידה.
הנערה חייכה אליו, היא הייתה גבוהה, בעלת שיער כהה וארוך ועיניים מלוכסנות במעט. "סו צ'אנג."
רוז מרפקה אותו קלות ולחשה, "היא הבת של צ'ו, החברה לשעבר של אבא שלך."
"מיץ דלעת, מישהו?" מוכרת צעירה בעלת שיער אדמוני פתחה את דלת התא.
ג'יימס הנהן, הוא הושיט לה שמונה חרמשי כסף בתמורה לארבע כוסות צוננות. אלבוס נטל את הכוס שלו.
"אתה לא מתרגש?" שאלה רוז באהדה. "חיכיתי שנים לכך, אנחנו עומדים ללמוד בהוגוורטס! קניתי את כל הספרים. ושמעתי שספר חדש נכלל בשנת הלימודים, כשפים ללא הרף, של סלינה אנדרסון. נכון שזה מרגש? אני מחכה לכך בצפייה, אלבוס."
הוא הנהן ופרע את שיערו השחור ככנף עורב. צ'רצ'יל, הינשוף של אלבוס, שרק בהנאה בתוך כלוב הפלדה שלו בעוד רוז מלטפת את ראשו הקטן והאפרורי.
"אנחנו עומדים להגיע בעוד כמה זמן, שעה בערך. אני מאוד שמחה לפגוש אותך, אלבוס." אמרה סו.
"תודה," מיהר לומר, הוא לגם ממיץ הדלעת שלו. "היכן שובצת?"
היא נשכה את שפתיה. "הפלפאף, אבל זה לא הפריע לאימא שלי…"
"אם סיימתם לפטפט. אלבוס, אתה זכרת לקחת שרביט?" שאל ג'יימס. "אם לא, אני מניח שאתה מחפש את זה."
הוא סובב באצבעות גרומות את השרביט המגולף עץ.
רוז צעקה: "תעזוב את זה, ג'יימס!"
ג'יימס השליך את השרביט ואלבוס לפת אותו בידיים מגושמות. "אם הייתי יודע קסמים, הייתי מפוצץ אותך!"
רוז צחקה.

בחלוף הנסיעה הארוכה, אלבוס ירד מהרכבת.
רוז נעמדה לצידו, בוחנת את הרציף העמוס שבו שוטטו כמה עשרות ילדים לבושים גלימות, בדיוק כמוהם.
"שנה ראשונה! שנה ראשונה!" צעק מישהו. הייתה לו רעמת שיער וזקן שכיסו לו את הפנים, ועיניים חומות ומימיות.
"אנחנו!" קראה רוז.
הענק הנהן, הוא התקרב אליהם והתנשא לגובה רב מעליהם. "את רוז וויזלי? אני צודק?"
"כן," אמרה בגאווה. "וזה אלבוס סוורוס פוטר."
הענק השתנק.
"הבן של הארי פוטר? הוא אמר לי משהו כזה, על איך שלא קוראים לו שיבוא לכאן, ללמוד בשנה ראשונה. אני האגריד, רובס האגריד."
אלבוס נזכר במשהו, אביו סיפר לו פעם על הענק.
"טוב, קדימה, תיכנסו לסירות," הוא הצביע על שורה של סירות משוטים קטנות שצפו להן בתוך האגם הקרוב, מימיו כהים.
רוז נכנסה לסירה הקרובה ביותר אליהם, היא סימנה לאלבוס להיכנס.
"איפה ג'יימס וסו?"
אלוס משך בכתפיו, הוא העדיף להתרכז במחשבה על הוגוורטס ועל מיץ דלעת קר.
"אתה חושב שהן מושטות בקסם?" רוז קטעה את מחשבותיו. "הרי סירות לא אמורות לפעול מעצמן אתה יודע, אולי אצל המוגלגים, אבל כאן- הן מופעלות בקסם. אולי בגלל זה אין כאן משוטים?
"אני מחכה לתהליך המיון. לאן אתה חושב שימיינו אותך? אלבוס."
הוא הרהר. "אני מקווה שלגריפנדור, לאן את חושבת שתשובצי?"
"אני מקווה שאיתך."
הוא הסמיק, אלבוס נמלא הקלה מהידיעה שבת –דודו נוסעת איתו להוגוורטס.
"קדימה! תיכנסו לסירות יש עוד תלמידים שמחכים להיכנס לסירה, הטקס מיון מתחיל בעוד כמה דקות- להזדרז!" אמר האגריד. עורו הפך מפוחם, כאילו בחר להתפלש בפחמים בזמן בו לא פגשו בהאגריד, לפחות עד לרגע זה.
אלבוס נדחק לצד רוז על ספסל העץ שהיווה להם מושב. הספינות החלו לשוט.
"אני חושב שאשובץ בסלית'רין," זרק מישהו מאחוריו, "אבא אמר שזה המקום המתאים לילד מוכשר כמוני."
"סקורפיו-" סיננה רוז. "אימא שלי אמרה שהוא אמור להיות שחצן בדיוק כמו אבא שלו, ואני ראיתי כמה שחצן היה אבא שלו; כשהוא לעג לנו בסמטת…"
"הגענו!" שאג האגריד, הוא יצא מהסירה שלו (לא היה ברור לאלבוס כיצד נדחק בה) אל החוף.
"צאו בזהירות, אם אחד מכם ייפול למים, זה לא יגמר בטוב-"
"אופס!" סקורפיו מאלפוי חיקה נפילה למים, אלבוס קיווה שייפול באמת. חבריו צחקו בקול רם, רם מדי.
אלבוס סקר אותו, הוא היה נער צנום וכחוש בעל שיער בהיר ועיניים אפורות וחודרות, הוא נראה בדיוק כמו אביו, דראקו מאלפוי. אלבוס ראה אותו כשעלו על הרכבת, הוא נזכר באביו מנופף לו לשלום, ובאימו, ג'יני, ובלילי אחותו הצעירה…
"קדימה מגושם אחד," אמרה רוז. "אנחנו צריכים להיכנס פנימה, המזוודות יגיעו לחדר שלנו בהתאם לדבריה של מצנפת המיון. הארי לא סיפר לך על זה?"
אלבוס בחר לשתוק, הוא לא רצה להיזכר בפרידה מאביו.
הם נכנסו לטירה בחרישיות, כאילו חוששים שמשהו אורב מבין הצללים.
האגריד פתח את דלתות העץ הכבדות המובילות לאולם הגדול; שולחנות הוצבו בצידי החדר, ארבעה בדיוק, ספסלים תואמים מוצבים לפניהם, ואוכל עמוס על השולחן, מכל טוב. הרי גלידה וקצפת ורגלי הודו, אלבוס הביט בהם בשקיקה, אך רוז תלתה מבט דבר מה: הוא היה מסמורטט ומלוכלך, מושכב על שרפרף עץ בעל שלוש רגליים.
"מצנפת המיון!" השתנקה רוז.
אלבוס נחרד למראה המצנפת המשונה. הוא התיישב לאחד השולחנות, רוז לצידו- במהרה כל התלמידים התיישבו בשולחנות והסעודה החלה.
"שלום תלמידים!" קראה אישה מבוגרת שהרכיבה משקפיים בעלי מסגרת דקה, שיערה נאסף בפקעת הדוקה. "כפי שאתם יודעים, נפתח את השנה בטקס המיון!"
הקהל הריע.
"וכעת, שירה של המצנפת!"
שקט השתרר באולם, האישה נשכה את שפתיה.
ולפתע, המצנפת פתחה לוע:
°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°°•°•°•°•°•°
"אני נראית קצת עלובה
אך אל תזלזלו בי
כי כל הכובעים כולם
בזאת לא יתחרו בי.

לי אין נוצה או מצחייה
ולא פינות שלוש
אך בעניין של למיין
אני תמיד בראש!
כי כל אדם אשר יחבוש
אותי על הקרקפת
כל מחשבה אצלו בראש
מייד אליי נשקפת.

אם אומץ לב ותושייה
אמצא אצלו במוח
אודיע חיש את זה האיש
לגריפינדור לשלוח!

אך אם בגלגלתו אמצא
טוב לב ואורך רוח
אודיע כי להפלפאף
הוא מועמד בטוח!

לרייבנקלו אשלח את זה
שבראשו חרוט
כי תכונותיו המובילות:
תבונה ולמדנות!

אך באשר אמצע עורמה
ושאיפה לכוח
אורה מייד את התלמיד
לסלית'רין לשלוח.

על כן חבשו! אל תחששו!
אין חכמה כמותי
ואם חס ושלום אטעה
אני אבלע אותי.
°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°°•°•°•°•°•°
אלבוס התמלא תדהמה, אך כולם שתקו.
"זה- זה לא בסדר, מדוע היא שרה את אותו השיר? פעמיים?!" האישה נחרדה.
"אל דאגה הפרופסור מקגונגל," אמר מישהו אחר, הוא היה פרופסור בעל גזרה עבה ושיער מדובלל, נוויל לוגנבוטום. "אלבוס סוורוס, נמצא בקהל?" הוא סרק את כולם.
אלבוס הרים את ידו בבושה מועטה.
"הוא הסיבה," צחק נוויל, "אולי המצנפת חשה קשר מסוים, להארי פוטר."
הפרופסור מקגונגל החוותה בידה לעברו של הפרופסור נוויל, היא לחשה לו דבר מה.
"ובכן תלמידים, נתחיל בהקראת השמות ואז, כל התלמידים ייגשו לחדריהם, מלבד פוטר כמובן."
ג'יימס נופף לו מן אחד השולחנות.
"ג'רמי ווסט," אמרה בנינוחות.
תלמיד צעיר קם מן הספסל שלו והתקדם לעבר השרפרף, הוא נטל את המצנפת והניח אותה על שיערות ראשו הזהובות.
"רייבנקולו!" צעקה המצנפת.
התלמיד הביט בחבריו באכזבה קלה, הוא פנה לגשת בחזרה לשולחנו.
"רוזמרי וויזלי?"
רוז מיהרה לקום ולגשת אל השרפרף, היא הרימה את המצנפת בידיים רועדות.
"גריפנדור!"
היא קפצה קפיצה קטנה של אושר ושבה למקומה, לצד אלבוס. "אתה בסדר? אתה נראה מודאג-"
אלבוס הנהן, הוא המשיך להביט בתהליך המיון.
רוז הסיטה תלתל ערמוני מפניה ולחצה את ידה בשלו, היא חייכה אליו.
"אייבי לוגנבוטום!"
תלמידה נמוכה בעלת גוף צנום דילגה בקלילות אל עבר הבימה, היא הפשילה את שולי גלימתה ונופפה לעבר הפרופסור נוויל, אביה.
"גריפנדור!" צעקה המצנפת. נוויל חייך חיוך רחב ומחא כפיים, בדיוק כמו כל התלמידים.
אחרי שעוד ועוד תלמידים שובצו, נותר לו אחרון, אלבוס.
הוא התקדם, מבויש אל עבר הבימה והניח את המצנפת על ראשו, הוא עצם את עיניו התכולות כים וקיווה לטוב.
'רצונך הוא שאשבץ אותך בגריפנדור. כשאביך למד כאן, הוא התחנן שישובץ שם- אך אופיו הראה לי את עתידו המזהיר, סלית'רין…' לחשה המצנפת.
אלבוס נרתע, הוא השליך אותה מעליו והקהל פלט השתנקויות תדהמה.
רוז זינקה לכיוונו ואחריה ג'יימס. "אלבוס?!"
הוא הנהן. הפרופסור מקגונגל הורתה לו להמשיך.
אלבוס הניח את המצנפת פעם נופת על ראשו, הוא נטף זיעה והמצנפת כיסתה את עיניו.
"גריפנדור!" הכריזה לבסוף.
התלמידים שתקו, הם התפזרו במהרה, והוא נותר, פנים מול פנים, עם הפרופסור הזעומה. פרופסור מקגונגל.
"מה קרה לך שם? אתה קפאת!" היא משכה אותו איתה, יוצאת מחדר האוכל בשעטה. "אביך טען שצלקתו לא פועמת, וולדמורט לא הראה כל זכר הרבה שנים. אתה רוצה שנדון בנושא זה? אני מודאגת לגבי עתידך, אלבוס סוורוס." היא ביטאה את השם בעצב ומשכה באפה.
"לא, אין בכך צורך פרופסור," אמר פרופסור שלא הוכר לאלבוס בחיוך. "עלי לדון עם מר פוטר היקר."
הבעת פניה של פרופסור מקגונגל הקשיחה. היא הרהרה לרגע קט והנהנה. "טפל בו יפה, צ'רבי."