אין טעם- וואן פיס

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אולי הייתם חושבים, שהוא יתעורר באמצע הלילה מכוסה זיעה קרה. שהוא ירוץ החוצה אל הסיפון ויביט הרחק אל האופק, מחפש בעיניו דבר מה שלועלם לא יוכל לראות ממקומו, כאן, בצד השני של כדור הארץ.
אבל לא, הוא ישן בערסל וחלם חלומות מתוקים על נערה אדמונית בשמלה לבנה. למעשה, הוא ישן יותר מידי. כשפקח את עיניו לבסוף השעה הייתה מאוחרת מידי, לרוב הוא התעורר ראשון. וגם כאשר קיצתו נדחתה, לופי דאג להעיר אותו בדרישה עקשנית לארוחת בוקר.
אך באותו בוקר הוא קם והאור שנשקף מהצוהר העגול היה חזק. מבולבל ותמה, הוא יצא אל הסיפון הראשי. שם הוא הופתע לגלות את כל חברי הצוות האחרים מתגודדים סביב משהו שהוסתר מעיניו.
"חבר'ה, מה קורה?" הוא שאל בבלבול. זורו היה הראשון להסתובב, למרבה הפתעתו, עיניו הירוקות נראו מלאות רחמים, ופיו מעוקם בצער. אחריו הסתובבו כל חברי הצוות, נאמי אחזה את עיתון הבוקר בידיה.
"סנג'י…" אמר לופי בשקט.
"מה? מה קרה?" שאל סנג'י בבהלה. הוא הביט באוספ, "הבארטיה… היא…" החל לומר, אך קולו גווע.
"היא נשרפה…" נאמי הרימה אליו מבט מלא דמעות. "אין ניצולים."
לרגע סנג'י הרגיש את הלב שלו עוצר, רק שאז חיוך עלה על פניו, חיוך שלא הגיע לעיניו.
"וואו… לרגע ממש הפחדתם אותי." הוא גיחך. "לשנייה ממש האמנתי לכם." הוא פלט נשיפת הקלה, אבל אף אחד מחברי הצוות לא פצח בצחוק. חיוכו של סנג'י קטן מרגע לרגע.
"נו, תתחילו לצחוק, הבדיחה שלכם לא הצליחה." אמר, "חבר'ה, די, זה לא מצחיק. הבדיחה לא הצליחה, אתם יכולים להפסיק להיות רציניים!" קולו קיבל גוון נואש. "די! זה לא מצחיק! תפסיקו להסתכל עלי ככה!" לופי צעד לעברו בצעדים קצרים, והניח יד על כתפו. מבטו היה מלא רחמים.
"תפסיקו כבר! אתם משקרים! זה לא מצחיק!" הוא צרח. לופי הביט בו בעיניים חומות.
"אני מצטער." הוא אמר בקול יציב. סנג'י הרגיש את הזעם כמו נחשול בבטן שלו, הוא הצמיד את לופי לתורן מחולצתו.
"אתה משקר!" הוא צרח, "תפסיקו כבר!!!"
"זאת האמת סנג'י! היא נשרפה! מישהו השאיר את הגז דולק!" לופי קרא בתשובה.
"תפסיק!!! זה לא יכול להיות!!!" הוא צרח ואיים על לופי ברגלו.
לפתע משהו משך בשרוולו, סנג'י הביט אל צ'ופר במבט רושף מזעם. האייל הקט החזיק בידו עיתון, בשער הופיעה תמונה של מה שנראה כגוש עץ ענקי ומפוחם.
מעל התמונה נכתב בשחור, "מסעדת הים הבארטיה נשרפה כליל." סנג'י זיהה משהו לבן צף במים שבתמונה, לקח לו כמה שנית לזהות את הכובע של זף.
הוא הרפה מחולצתו של לופי, וזה צנח מטה. פניו רפו ועיניו התרוקנו. הוא הסתובב וצעד בדממה אל דלת המטבח.

שעות רבות אחר כך, שהשעה הייתה שעת ערב מוקדמת, חבר צוות יחיד נשלח לנסות לברר את מצבו. זורו דפק על דלת המטבח. לא היה לו מושג למה הם בחרו לשלוח אותו אל סנג'י, אך ברגע שנאמי החליטה- לא היה טעם להתווכח איתה.
הוא דפק בשנית, אין תשובה. הוא התפתה לסוב על עקביו ולחזור אל החדר, אך החלק העקשן יותר שבו סירב לברוח עם הזנב בין הרגליים.
"cook?…" הוא אמר בקול הכי רך שהצליח לגייס, הוא הניח שזה לא היה רך במיוחד. לא הייתה תשובה. לכן הוא פשוט פתח את הדלת ונכנס פנימה.
סנג'י רכן מעל הכיריים, שערו הבהיר הסתיר את פניו, הוא מלמל משהו שזורו התקשה לפענח, על השולחן נחו לפחות שלושים צלחות של האורז המטוגן שסנג'י הכין להם כבר מאות פעמים, נראה שהוא בעיצומו של הבישול ברגעים אלו ממש. זורו כמעט פחד להפריע לו,
"אתה לא פוחד משום דבר, בטח שלא מהטבח." אמר קול קטן בראשו.
הוא צעד בשקט ככל שיכל, ושהתקרב מלמוליו של סנג'י החלו לובשים צורה.
"אין טעם, אין טעם." הוא אמר לעצמו שוב ושוב ושוב.
"Cook?…" אמר זורו בשקט.
"אין טעם… אין טעם…" סנג'י אמר בקול רם יותר. זורו הביט בידיו של הטבח, הן היו פצועות מדממות ומלאות כוויות. במבט מדוקדק הוא הבחין בשקעים שבקיר, בשברי הצלחות על הרצפה, בסכין המטבח המגועלת בדם שהייתה מונחת לידו.
סנג'י נתן אגרופים לקיר, הוא שבר את הצלחות, והוא נחתך מהסכין. זורו העדיף לחשוב שהחתכים נוצרו כי הוא לא נזהר מאשר האפשרות האחרת.
"אין טעם. אין טעם." סנג'י נד בראשו.
"אין טעם למה?" שאל זורו בחשש, סנג'י לא הביט בו.
"לאורז, אין לו טעם. הכנתי את זה כל כך הרבה פעמים! משהו לא בסדר! אין לו טעם!" הוא צעק. "כל פעם! אין טעם!" זורו נסוג מעט אחורה.
"אין טעם! אין טעם!" ילל. "אין טעם להמשיך בלעדיו!"
סנג'י צרח מבלי להתיק את עיניו מהכיריים, שתי ידיו אחזו בקצות התנור והייתה לו תחושה שהן הדבר היחיד שמונע ממנו ליפול.
"לא הייתי צריך לעזוב אותם!!! זאת אשמתי!!! הייתי צריך להישאר שם!"
"אם היית נשאר שם היית מת." אמר זורו. סנג'י הביט בו לבסוף, עיניו הכחולות היו מוצפות בדמעות ופניו אדומות, לחיו סמקות מהזעם והבכי ופיו מעוקם ביאוש.
"אני יודע! הייתי צריך למות!!! אתה לא מבין?! אין לי טעם להמשיך אם הוא מת!!!" גרונו נקרע, זורו איגרף את ידיו.
"להמשיך במה?" הוא שאל בחשש.
"את זה! לבשל! לחפש!!! גם אם אני אמצע אותו! מה הטעם אם זף מת?! אין טעם! פשוט אין טעם!!!" סנג'י התרחק מהכיריים, לא מכבה אותם. הוא נעמד מול הקיר שראשו שמוט קדימה. לפתע הוא החל להכות אותו, באגרופיו החשופים. ידיו השאירו מכתשים סדוקים בעץ, וחתימות של דם.
"תפסיק כבר!" זורו קרא, כיבה את הכיריים, ושלח את ידיו לעצור את סנג'י. "אתה הורס לעצמך את הידיים!"
זורו העלה בראשו את התמונה, של מי שסנג'י היה עד היום בבוקר. שסירב להילחם בידיו גם אם זה יהרוג אותו, שעיניו גדלו שדיבר על the All Blue, שסירב ללבוש משהו שהוא לא החליפה המהודרת.
"זף איבד את הרגל שלו בשבילי!!! ואני נטשתי אותו!!!" הוא ילל, "זאת אשמתי!!!" זורו שמע את צליל הריסוק המחליא, וסנג'י החניק צעקה.
"תפסיק! אתה שובר לעצמך את האצבעות!!!" זורו צעק ושלח את ידו לעצור את סנג'י, ברגע שהוא נגע בידו סנג'י בעט בו לצידו השני של החדר.
"הם נשרפו חיים!!! ואני לא הייתי שם כדי לעזור להם!!! אתה לא מבין?! אין טעם!!! בשום דבר!!! אין טעם לחפש את זה! ואין טעם לבשל! בלי שני אלה אין טעם לחיים שלי!!!"
"the all bluo קיים?" שאל זורו, אולי כי רצה לראות אפילו הצצה למי שהוא הכיר. אולי שנא, אבל כיבד.
לבו של זורו כמעט עצר למשמע המילים, פתאום הוא ידע שלעולם לא יזכה לראות את סנג'י הישן פעם נוספת. זאת הייתה המכה האחרונה, סנג'י שרד כל כך הרבה דברים קשים וכואבים, אבל לא, זה מה שיחסל אותו. מהמכה הזאת הוא לעולם לא יתאושש.
"אני לא בטוח יותר…"