אומנות רחוב – פרק שני –

אני לוקחת את הגיטרה על גבי ויוצאת מהקניון אל עבר בייתי. המספר של אד נמצא אצלי בכיס וגם הכתובת שלו בלונדון, מסתבר שהבית שלו לא כלכך רחוק משלי, משום מה כשגילה על זה היה שמח מאוד.
האמת שאף פעם לא חשבתי שארגיש את הבטן שלי בצורה כזאת, ולא אני לא מתכוונת לפרפרים שאמורים להתרוצץ שם בפנים, כי האמת היא שאני בכלל לא אוהבת את אד ואני בקושי מכירה אותו. הבטן שלי מורגשת בעיקר מכמות האוכל שאכלתי, לעולם לא דמיינתי שאוכל כל כך הרבה ביום אחד, כנראה שתחושת הרעב שהרגשתי לפני כמה שעות לא תחזור אליי גם לא בעוד שבוע. אני עולה במדרגות הבלוק שלי, פותחת את דלת הבית ונכנסת פנימה. הבית קטן, צפוף ומבולגן כמו תמיד, חשבתי שחדר וחצי יספיקו לי לכל החיים, בזמן אחרון אני שמה לב שזו הייתה סוג של טעות. לא שזה כזה משנה, התקציב שבידי לא היה מספיק לשום דבר נוסף.
אני מניחה את הגיטרה בעדינות אל גב הקיר למרות שכל מה שאני רוצה זה לזרוק אותה בחוזקה על הרצפה, מרוב העצבים שיש בגופי. היום שלי היה יום כל כך גרוע שאפילו לאכול במסעדה ולהכיר אדם חדש לא הצליחו להשכיח ממני את אותו הבוקר. 'החברה שלנו לא מעוניינת במוזיקה שלך' קולות המפיק מהדהדות בראשי שוב ושוב, אבל מה הטעם? זה לא ישתנה לעולם, אני תמיד אשאר כישלון. מחר אולי אנסה ללכת לשווק את השירים שלי בחברה אחרת, בתקווה שאולי הם יהיו מוכנים לתת לי יד. אבל ככל שהזמן עובר אני רק מתייאשת מעצמי יותר, אני רק מתחילה לחשוב שמה שאמא שלי אמרה היה לגמרי נכון. לילה בחוץ, אני מסתכלת בשעון ומבינה שהשעה די מאוחרת. אני מחליטה ללכת לישון ומנסה כמה שיותר להרחיק ממני את המחשבה שלא אצליח כמוזיקאית לעולם.

צלצול הטלפון שלי מעיר אותי בבוקר בשעה מוקדמת, אבל מי כבר יהיה מעוניין להתקשר אליי?
"הלו?" אני עונה בקול ישנוני ומנומנם
"היי אלכס! סליחה שהערתי אותך!" קול מוכר נשמע מבעד לקו "אני פשוט ממהר לאנשהו ואני רוצה שתבואי איתי גם"
"שאלה קטנה, מי זה?" הקול שלי מתחיל להישמע מעט יותר ער
"זה אד, אז את רוצה או לא?" הוא נשמע יותר ויותר לחוץ ממשפט למשפט
"אבל לאן??"
"זה הפתעה, בקטע הזה תצטרכי לסמוך עליי" נשמעת שתיקה, אולי בעיות בקו "אני בא לאסוף אותך בעוד חמש דקות" אד אמר וניתק את השיחה.

קצת נפגעתי מזה שהחליט על דעת עצמו שאני באה, אבל זה לא משנה, במילא התכוונתי להגיד כן. למרות שיותר מקשה לי לבטוח באנשים שאני עוד לא ממש מכירה, אני מחליטה לבטוח באד וללכת איתו לאותו המקום. כנראה שהוא ממש לחוץ להגיע לשם, וזה רק גורם לי רק להתעניין יותר. מענייו אותי מה הוא המקום הזה, האם הוא מקום מיוחד שאד הולך לשם לעתים נורא רחוקות? או האם זה מקום שאד רגיל ללכת אליו בדיוק באותה השעה ובדיוק באותו היום, והפעם במקרה הוא פשוט מאחר לשם? מעניין אותי דפוס ההתנהגות של אד, האם הוא תמיד לחוץ ככה? אולי הוא אחד מהאנשים הנוהגים להיכנס להיסטריה מכל שטות, או שאולי הפעם המקרה באמת דחוף והוא חייב למהר. אבל העניין הוא, שאין לי זמן לתהות ולחשוב מה זה בדיוק המקום הזה או איך אד מתנהג בדיוק, המציאות היא שאד מגיע לכאן בעוד פחות מחמש דקות והוא ממש אבל ממש לחוץ להגיע לאותו המקום. אני רצה להתארגן ולהתלבש בשיא המהירות, אני אפילו לא שמה לב לבגדים שאני לובשת רק זורקת על עצמי דברים מהארון. אני לוקחת את הטלפון שלי ואת התיק, אני מחפשת בין המגירות קצת כסף שאוכל לקחת איתי למקרה שאצטרך לשלם על משהו, למנוע חוסר נעימות. אבל אז אני נזכרת שאין לי כסף בכלל, חוץ מהכסף לסחר הדירה. אני נזכרת מיד במילים של אד אתמול במסעדה, "לא קראתי לך לכאן כי חשבתי שאת מסכה, להפך ידעתי שאת לגמרי לא", מה יקרה אם יגלה שאני באמת מסכנה? שאין לי כסף בכלל. אולי יציע לי כסף בעצמו? אולי ינתק איתי קשר שאפילו לא התחיל? אני לא מוכנה אפילו לעלות בדעתי שאחד מהדברים האלו יתגשם, שתי הסיבות יהיו נוראות באותה המידה. אני רצה לחדר שלי ומוציאה מהכספת את הכסף לסחר הדירה, אני יותר ממפחדת שאד יגלה שכרגע אני מרוששת לגמרי, ומוכנה לקחת את הסיכון שבאמת אהיה כזו.
צפירת מכונית נשמעת מהרחוב למטה, אני מיד משערת שזה אד. אני יוצאת מהדירה ונועלת את הדלת אחריי. אני יורדת במדרגות במהירות וכל הדרך למטה חושבת לעצמי 'וואו, הצלחתי להתארגן רק בחמש דקות' וחיוך עולה על פניי. אני יוצאת אל הרחוב ומסתכלת בחלון המכונית החונה שם, אד יושב במושב האחורי, מחייך אליי ומסמן לי להיכנס. אני נכנסת ומתיישבת במושב האחורי יחד איתו ודי מופתעת שהוא נמצא במושב הזה ולא במושב הנהג.
"אני יודע שזה נראה מוזר," הוא אומר והחיוך עדיין על פניו "זה פשוט שעדיין אין לי רישיון נהיגה"
"זה בסדר, גם אני עדיין לא הוצאתי" אני מחייכת וצוחקת, מנסה להסתיר את הסיבה שאין לי רישיון נהיגה בגלל העובדה שאין לי כסף. ציפיתי מאד -שלפי דבריו אתמול סיפר לי שהוא זמר בינלאומי- שימצא את הסכום לרישיון ואפילו למכונית, כנראה שטעיתי, או שהוא פשוט בחור מאוד עצלן.
"אז לאן נוסעים בדיוק?"
"המקום שאנחנו נוסעים אליו זה לא העיקר," הוא אומר "העיקר הוא למה אנחנו נוסעים לשם"
"אז למה?"
"כדי להפוך אותך לזמרת"