אומנות רחוב -פרק 3-

"בואי!" אד קורא לי מחדר הסאונד ועל פניו חיוך רחב כלכך, החיוך הכי גדול שראיתי על פניו של אדם עד היום. אני מרימה את הגיטרה על גבי, יוצאת מחדר ההקלטות ונכנסת לחדר הסאונד.
"איך יצא?" אני שואלת
"פשוט מדהים," אחד מאנשי הצוות באולפן אומר "אד אמר לנו שאת כישרון, אבל לא תיארנו שעד כדי כך"
אני לוחצת על הכפתור שמפעיל את ההקלטה, אני שומעת את קולי ומתרשמת מעצמי מאוד. לעולם לא הוקלטתי באולפן מקצועי, תמיד חשבתי שהתוצאה תצא גרועה אפילו יותר משירה בלייב, אני שמחה לגלות שטעיתי. "תודה" אני אומרת לאד ומחייכת אליו, אד מרוכז בהקלטה מנסה לשחק עם אפשרויות הסאונד "אין בעד מה" הוא מרים ראשו כשהוא רוכן אל לוח הכפתורים ומחייך. "ותודה גם לכם" אני אומרת לשניים מאנשי הצוות שהיו איתנו באותו החדר, והם מחייכים חזרה כתשובה.

אד לוקח את הדיסק שעליו מוקלטים השירים שלי, יוצא מאולפן ההקלטות ואני אחריו.
"לאן עכשיו?" אני שואלת כשהוא ממהר להיכנס למכונית, אני רצה אחריו ונכנסת גם אני.
"תוכל לנסוע למשרד של סטיוארט?" אד שואל את הנהג ומתעלם משאלתי, כאילו לא שמע אותה
"תיקח בחשבון שזה די רחוק מכאן" הנהג עונה
"אני יודע, אבל אני מקווה שנספיק"
הנהג מתניע את המכונית ומתחיל לנסוע על הכביש המהיר, תחושת לחץ נמצאת באוויר, מה שאומר שאד עדיין ממהר להגיע לאותו המקום. אולפן ההקלטות לא היה היעד העיקרי שלו כנראה. אבל אין לי מושג לאן אנחנו נוסעים, הבנתי שנוסעים ל"משרד של סטיוארט" אבל מי זה סטיוארט? מה יש במשרד שלו שכלכך חשוב לאד להגיע לשם? והאם העובדה שהנהג הזכיר לאד שאותו המשרד רחוק מאולפן ההקלטות שהיינו בו לפני כמה דקות אמורה להעיד על זה שגם המשרד של סטיוארט הוא לא היעד העיקרי של אד, בדיוק כמו האולפן?
את כל השאלות האלו אני שומרת בלבי, אני לא רוצה להפריע לאד להתרכז במה שהוא עושה, כי לפי ההתעלמות שלו מהשאלה הקודמת ששאלתי אותו לפני שנכנסנו אל המכונית, כנראה שדי הפרעתי. אני רק מסתכלת עליו, מתרשמת מקור הרוח שלו. הוא נראה אדם נורא ישיר, אם הוא ממהר למקום מסוים הוא פשוט ממהר, ושום דבר לא יעצור אותו מלהגיע לשם. המחשבה הזאת גורמת לי קצת חוסר נעימות, נותנת לי תחושה שאני רק מכבידה עליו מלהגיע לאותו המקום.
לאחר כמה דקות שאנחנו נוסעים בכביש, אד מרים את ראשו מהטלפון ומבקש סליחה. "תפסת אותי ביום ממש לחוץ" הוא אומר "אני מצטער שאני מתנהג ככה, אבל זה באמת חשוב להגיע לשם כמה שיותר מהר"
"אפשר לשאול מה זה המקום הזה?" הסקרנות מציפה אותי יותר מידי
"יש לי הופעה," הוא מכבה את הטלפון ומכניס לכיסו "להגיע להופעה בזמן זה מה שמלחיץ אותי, אבל יש עוד כמה סידורים בדרך שאני מקווה שלא יעקבו אותנו"
"סידורים כמו המשרד של סטיוארט?"
"כן, כמו המשרד של סטיוארט"
"ומי זה סטיוארט?" הסקרנות מציפה אותי בשנית
"זה המנהל שלי"
"אה" אני משתתקת לרגע, מקווה שאני לא שואלת יותר מדי שאלות "ולמה אנחנו הולכים לשם?"
"את תביני עוד מעט" הוא חוזר להתעסק בטלפון שלו וקצת מתעלם מקיומי. אני מתחילה לתהות למה הוא הביא אותי לפה אם הוא כמעט ולא מתקשר איתי. אבל אני לא שואלת עוד שאלות, כי אני מרגישה שאני לגמרי חופרת לו. תחושת האי נעימות היא התחושה השנואה עליי מכל ועכשיו היא אוחזת בי לאורך כל הנסיעה. אני פשוט מרגישה מכבידה, לא שייכת וחופרת ששואלת יותר מדי שאלות. אני רק מקווה שאד לא כמוני, ולא מרגיש שאני כזאת.
לאחר כשעה של נסיעה המכונית חונה ליד בניין משרדים גדול. אד מתיר את קשר החגורה ממותניו, ומכניס את הדיסק עם ההקלטה שלי לכיס מכנסיו האחורי. "חכי כאן, אני חוזר בעוד שנייה" הוא אומר ורץ אל דלת הבניין. לאחר כמה דקות הוא חוזר, מקיף את המכונית ונכנס למקומו לידי. בזמן שהקיף את המכונית הבחנתי שהדיסק כבר לא בכיסו, הוא כנראה נתן את זה למישהו, אבל למי? ולמה?
"עכשיו כמו במתוכנן רוברט, ממש סליחה על הטרטור" הוא אומר לנהג, והנהג מהנהן בראשו כאות הסכמה ונוסע. "מרוצה?" אד מסתכל לכיווני ומחייך "ממה?" אני עונה ומחייכת חזרה
"עד מחר האלבום שלך יתפרסם בכל חנות בבריטניה," הוא עונה "אם המכירות יסתדרו כמו שצריך, ואני מאמין שכן, עוד חודש וחצי תוזמני לצילומים לקליפ מאחד מהשירים שלך"
המכונית עוצרת על יד המדרכה בקרוב למבנה גדול "תלכי לקהל" אד אומר "תגידי למאבטחים את השם שלך, הם כבר יכניסו אותך" הוא ממהר לצאת ולוקח את הגיטרה שלו איתו מתא המטען של המכונית.