אומנות רחוב (פאנפיק עם אד שירן)

אני עומדת מול אחד המפיקים, מסתכלת אליו בעניים מבקשות. 'רק תגיד כן, בבקשה רק תגיד כן!' אני חושבת בלבי. אני רוצה את זה כל כך עד שאני כמעט צורחת את מה שאני חושבת בפנים. המפיק הבכיר נאנח אנחה כבדה, כאילו משהו מציק לו, אני מיד משערת שזו אני.
"אני מצטער מאוד אלכס, אבל החברה שלנו לא מעוניינת במוזיקה שלך"
"אבל…. למה?" אני מלמלת בשקט בזמן שאני מרגישה כבר את עיניי נרטבות,
"את יכולה ללכת עכשיו" הוא מתעלם משאלתי וחוזר להתעסק בנייד שלו.

אני מרימה את הגיטרה ויוצאת מחדר המפיק בסערה, מנסה לא לבכות בדרכי החוצה מבניין המשרדים הגדול. אני עולה על אוטובוס חזרה הביתה, ורק שם פורקת את כל הכעס והכאב באמת. אני עבדתי על המוזיקה שלי כבר במשך 5 שנים, בכל פעם ניסיתי לפרסם אותה במקום אחר, בחברת הקלטות אחרת. אבל בכל פעם התשובה הייתה "לא" בדיוק כמו עכשיו, ובכל פעם אני חזרתי הביתה מתוסכלת יותר מתמיד. 'לא יצא לך שום דבר מלהיות מוזיקאית! זה לא יעבוד לך לעולם!' קולות אמי עולים בראשי. אך אני מזכירה לעצמי שאמי נשארה מאחור, בבית הקטן והמפחיד, רחוק רחוק מכאן. אותו הבית שלא הייתי מעיזה לחזור אליו לעולם, ואותה האימא שלא הייתי מייחלת לפגוש אותה שוב. אף פעם לא הקשבתי לה, ולעולם גם לא אקשיב. שום רגשות חרטה לא עולים בי לגבי הבריחה שלי מהבית ללונדון. ולהפך, סיבת הבריחה היא מה שנותנת לי את המוטיבציה להמשיך ולא לוותר. את הרצון להוכיח לאמא שלי שהיא טעתה כמו תמיד.
אני מנגבת את הדמעות מעייני ומושכת באפי. מנסה לשכנע את עצמי שיש לי עוד סיכויי. אני מרגישה קצת רעבה ופותחת את המקרר כדי למצוא משהו לאכול, אין דבר שמנחם אותי יותר מזה. אך המקרר ריק לגמרי, כמו תמיד בערך. אני בודקת בכיסיי המכנסיים שלי ובארנק, אבל הכל ריק. רק הכסף לשכר הדירה מונח בכספת בחדר שלי, אבל אין סיכויי שאגע בו. אם גם הוא יעלם, אזרק עד החודש הבא לרחוב. אני מחליטה ללכת ולהרוויח קצת כסף, כדי לקנות משהו לאכול ולהירגע קצת מהלחץ. אני לוקחת את הגיטרה על גבי ויורדת אל הרחוב. אני מתמקמת ליד קניון גדול שאלפי אנשים עוברים בו מדי יום. אני מוציאה את הגיטרה מהתיק השחור ומניחה את התיק מלפניי על רצפת הרוב. אני מתחילה לנגן שירים מוכרים וכמובן גם לשיר אותם. תחילה, אנשים לא מתייחסים לקיומי ופשוט עוברים על פניי. אך לאחר כמה דקות מגיע האדם הראשון וזורק מטבע אל תיק הגיטרה. הוא קורא למשפחתו ולחבריו. כרגע קבוצה של 8 אנשים עומדים סביבי ומחייכים אחד לשני. אך עם הזמן יותר ויותר אנשים מתחילים להתאסף סביבי ולזרוק מטבעות כסופים אל תיק הגיטרה. הם שרים יחד איתי, מוחאים כפיים ונראים לי מאוד מאושרים. אבל כמובן שכרגע אין שום אדם סביבי שמאושר יותר ממני. כנראה שתחושת האכזבה שאחזה בי קודם כבר נעלמה לגמרי. "רק תראו מה מוזיקה יכולה לעשות," אני אומרת כשאני גומרת לשיר "מאחדת עשרות אנשים שאפילו לא מכירים אחד את שני" אך אני יודעת שהיא יכולה לעשות עוד הרבה יותר, אני יודעת כי היא עזרה כל כך הרבה פעמים בחיים. מחיאות כפיים וצעקות הסכמה נזרקות לאוויר, ואנשים ממשיכים לזרוק מטבעות ואפילו שטרות אל תיק הגיטרה השחור. אבל כל השמחה והכיף נקטעים בבת אחת עם בוא הגשם. טיפות כבדות ורבות יורדות על הקרקע בעוצמה, ומהר מאוד כל אדם שעמד סביבי כבר נעלם ונכנס אל תוך הקניון הגדול. אני מניחה את הגיטרה על הרחוב הרטוב ואוספת במהירות את הכסף שהצלחתי להרוויח היום. 'לא רע' אני חושבת לעצמי ומחייכת לאחר שאני סופרת את המטבעות. אני מכניסה את השלל לכיס ומרימה ראשי כדי לקום. אך לפתע אני רואה מולי מישהו, ומבינה שלא כל האנשים ברחו לקניון כמו שחשבתי. "לא קר לך בגשם הזה?" הוא אומר מחייך
"אנחנו מכירים?" אני משיבה חיוך חזרה למרות שאני לא כל כך מזהה את מי שעומד מולי "לא ממש האמתי. אבל בכל זאת, תרצי אולי להיכנס פנימה? חבל לי שתתקררי"

אני מעמיסה את הגיטרה על גבי והולכת יחד עם הנער הזר הזה שפגש אותי לפתע ברחוב. אנחנו נכנסים לקניון ספוגים במים. הוא מסמן לי בתנועת יד לעקוב אחריו, ואנחנו הולכים לאיזה בית קפה שאחרינו נותר שביל של בוץ ומי גשם. "אנחנו ממש כמו חלזונות" הוא מתבדח על הבלגן שעשינו, ומוריד מעליו את מעיל העור שלו. לאחר שגם כובע המעיל הוסר, התגלה שיערו הג'ינג'י הבוהק שלא היה רטוב בכלל למרבה מזלו. חולצתו הייתה יבשה לגמרי ומכנסיו נראו מעט לחים, לעומת בגדיי שלי שהיו ספוגים לגמרי במי הגשם הקרים. "אין לך מעיל?" הוא שואל ואני מנידה בראשי כתשובה
"טוב, את כולה לקחת את שלי אני במילא לא משתמש בו עכשיו" הוא מושיט לי את שלו אך אני דוחה את ההצעה. "אני בסדר, לא קר לי" אני אומרת למרות שאני רועדת מקור "אני סתם ארטיב לך את המעיל" הנער, ששם לב לרעידותיי מתעקש על המעיל עד שאני נכנעת לו. אני לובשת אותו מעליי ומרגישה אסירת תודה, למרות שזה רק מעיל.
"תגיד… למה בכלל לקחת אותי לכאן?" אני שואלת מחוסר אמון באותו האדם. לא יכול להיות שסתם החליט לקחת אותי יחד איתו לבית הקפה. הרי הוא אפילו לא יודע מי אני.
"ההופעה שעשית שם, זה היה מעולה" הוא אומר וממשיך להתבונן בתפריט
"ובשביל זה לקחת אותי לבית קפה?" כדי להגיד לי שזה מעולה?"
"לא…פשוט…" אין לו הרבה מילים "או שלקחת אותי לבית קפה כי חשבת שאני מסכנה שאין לה כסף?"
"ממש לא!" הוא מגביר מעט קולו
"אני לא צריכה טובות מאף אחד, במיוחד לא מאנשים שאני לא מכירה" אמרתי וקמתי ממקומי "אני אפילו לא יודעת את השם שלך" הרמתי את הגיטרה שלי, פשטתי את מעילו ועמדתי לצאת מבית הקפה. "חכי רגע!" הוא קרא "לא לקחתי אותך לפה בגלל שחשבתי שאת מסכנה, להפך אני ידעתי שאת לגמרי לא. קראתי לך כי רציתי להכיר אותך"
"ולמה רצית להכיר אותי?" אני שואלת בספקנות
"כי מצאת חן בעייני" הוא עונה ומחייך "אולי נתחיל מהתחלה? אני אד"