אווטאר – האגדה של לאון פרק 2

לאון שכב במיטתו והביט בתקרה בעייפות. סלע קטן ריחף מעל כף ידו ושינה את צורתו על ידי רצונו. לאון קילל בזעם והעיף את גוש הסלע שפגע בקיר ומעוצמת הזריקה הקיר נסדק. הוא שנא את אותם הרגעים. הוא תמיד עשה צרות לכולם ותמיד היה גורם מפריע. למה הוא לא יכול לעשות שום דבר כמו שצריך?!
הוא נאנח בזעם והתיישב על המיטה, בוהה ברצפה החומה בהירה ומנסה לאגור את כעסו.
מה הוא בכלל עשה לרינה שהיא מתנכלת לו בצורה כזאת?!
אה, הוא חשב לרגע. הוא נולד.
הוא נשף בכעס ורקע את רגלו ברצפה בזמן שקם מן המיטה. "די! נמאס לי!" כעסו התפרץ בזמן שידיו התכווצו לאגרופים. "למה אני נבחרתי?! אני לא רוצה את זה!" הוא מלמל לעצמו כשפרק את כול זעמו. "מה העולם עזר לי שאני צריך לעזור לו?!" הוא שאלה את עצמו בקול רם מהרגיל.
נקישה רמה נשמעה בדלת ומיד הוא פנה לכיוונה. רינה פרצה לחדר עם מבט זועם, כהרגלה, ובידיים קמוצות. "תסתום כבר דיביל! אני מנסה לעשות מדיטציה והקול שלך מעצבן אותי!" היא אמרה לו. שנאה הייתה שרויה בקולה. "למה אתה לא יכול להיות בשקט לכמה שע-"
"הנה!" צעק לאון וקטע את רינה. היא הביטה בו בהפתעה. "קיבלת מה שרצית!" הוא הכריז בזעם ותפס את תיקו. "אני הולך!" הוא דחף בכוח את רינה מחדרו וטרק את הדלת בפניה.
"אני אגיד אותך לאמ- רגע, הוא אמר שהוא הולך?" היא אמרה בקול מופתע. "יש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" היא צעקה בשמחה והחלה בריקוד שמח ובקיפוצים קלילים. "הוא הולך! הוא הולך! הוא הולך!" היא החלה לזמר מרוב אושר ועזבה את המקום בדילוגים לכיוון חדרה. לאון רק השפיל את ראשו וניסה לא לתת לקריאות השמחה שלה לפגוע בו. האם הוא באמת היה כזה נטל על כולם?
הוא החליף את בגדיו נוודי האוויר בבגדיו הרגילים של כשפי האדמה וזרק את בגדיי נוודי האוויר על הרצפה. הוא לקח בקבוק מים גדול וכסף מועט אותו הכניס אל תוך תיקו. הוא הרים את תיקו על גבו ויצא מן החדר. הוא צעד לכיוון הדלת הקדמית בדיכאון כשראה את רינה עומדת על יד השער בחיוך ניצחון. חיוכה התרחב כשראתה את הבעתו הקודרת.
"כתבתי כמה מילים לרגל האירוע המרגש הזה," רינה שלפה נייר קטן וכחכחה בגרונה.
"לאון הדיביל," היא התחילה להקריא. פניו של לאון קדרו עוד יותר. "אף פעם לא סבלתי אותך. היית מטומטם, מכוער, מעצבן וכנראה תישאר למשך כל חייך. אני שמחה שנפטרתי ממך. תעוף!" אמרה רינה וסגרה את הנייר. "אכן מילים מרגשות.." היא זייפה דמעות אושר.
"ועכשיו – תעוף!" לאון הזעיף את פניו והרים את תיקו עוד יותר בזמן שצעד אל מחוץ לשער, רינה רקדה במקומה.
"היי!" קול רם נשמע מאחוריהם. לאון עצר במקומו ורינה הזעיפה את פניה.
"מה אתם עושים?" שאל לי בקול נינוח כהרגלו. שיערו השחור הבריק בשמש הקופחת ועיניו הירוקות-אפורות הביטו בחוסר הבנה בשני הנערים.
"היי אחות קטנה." אמר לי בחיוך. "ביי אח גדול!" אמרה רינה בכעס והלכה משם.
"עכשיו, מה קרה פה?" שאל לי את לאון והתקרב אליו, לא מביןאת פשר האירוע. "כלום, בסדר?! עכשיו תחזור למדיטציה המעצבנת שלך ותעזוב אותי בשקט!!"
"טוב, עכשיו אני יודע שמשהו באמת קרה.." אמר לי בגיחוך. לאון ניסה להרגיע את עצביו. "אני מצטער" הוא אמר בשקט והשפיל את ראשו. הוא העריך את לי, הוא היחיד שבאמת התנהג כמו חבר שלו, ואין לו שום סיבה להתנפל עליו. לי חייך אליו באהדה, "זה בסדר, אבל אתה מוכן מה קרה פה?" הוא שאל בשקט. לאון השפיל את מבטו, "אני עוזב". לי קימט את מצחו בבלבול,
"כבר?" הוא שאל בחוסר הבנה. לאון הנהן באי רצון, "רציתי לעזוב," הודה לאון. "נמאס לי כבר. אני הורס הכל לכולם. אני לא מבין למה אני חייב להיות האווטאר 'המהולל' שכולם תמיד אומרים לי. נמאס לי כבר!" הוא הכריז והרים את ראשו. פניו של לי התרככו בחברו. "היי, תקשיב לי," הוא אמר בקול מרגיע. "יש סיבה לזה שנבחרת להיות האווטאר. אתה נועדת לזה! אולי עכשיו אתה לא רואה את זה אבל בעתיד הלא רחוק אתה עוד תבין. אני מבטיח." אמר לי והניח יד על כתפו של לאון אשר השפיל את פניו. "בוא נחזור.." לי מלמל והוביל את לאון אחריו, אל כיוון המקדש.