אהבה וקסם… אחרי החיים – פרק 19

ליאו נראה מובס. ממש מובס. דימיטרי ניצח אותו בקלות מפחידה, אוקיי? איזה שלוש דקות קרב ואז נגמר.
"המגן בליקוב ניצח!" הכרזתי ואז אחר כך הוספתי במרירות. "כמו תמיד,"
תלמידים צחקו מכמה שזה היה נכון, דימיטרי תמיד מנצח. תמיד! ופתאום קלטתי שהוא עשה את זה בעודו פצוע קצת מאתמול. יואו הוא ממש מעצבן.
"זה המדריך שלי!" קראה רוז בגאווה. ואז היא הסתובבה לשאר"אתם קולטים שאני לומדת מהאל הזה?"
דימיטרי הסתכל עליה ונאנח בייאוש.
ואחרי זה הלכנו לשיעור הראשון מלחשים על מתי ליאו הולך ללמד אותנו. כי למרות שדימיטרי קרע לו את הצורה – כמו לכולם – כולם ראו שהוא היה פשוט תותח.
ומסתבר שהוא מלמד אותנו את השיעור הראשון.
כשהוא נכנס לכיתה הנשימה של כולם פשוט נעצרה.
חוץ ממני ומריאן שהמשכנו לדבר.
"ריאן…" לחשתי. "יש משהו שאני צריכה להגיד לך…"
"רגע -" הוא קטע אותי. "לפני שתגידי אני גם צריך להגיד לך משהו."
אחרי כמה זמן שהתווכחנו החלטנו להגיד ביחד.
"אני אוהבת את ג'ס."
"אני אוהב את מרדית'."
וככה שנינו התפרצנו בצחוק וכל הכיתה תקעה סובבה את ראשייה בחדות אלינו.
ליאו 'קרא לשנינו לקדמת הכיתה. "אם אתם כבר מומחים גדולים שאתם מרשים לעצמכם לדבר ככה בואו נראה אתכם מביסים אותי."
"מי ראשון?" שאלתי.
ליאו משך בכתפיו. "תבחרו."
"אני אהיה ראשון." אמר ריאן בניסיון כושל להיראות אדיש. "אם איך שבליקוב ניצח אותך לא הייתי מהמר על כך שיהיה קשה כל כך לנצח אותך."
ליאו חייך בערמומיות. "נחכה ונראה."
הם יצאו למסדרון וכל התלמידים התגודדו בדלת כדי לצפות בקרב.
אני ספרתי בלב שלוש שתיים אחת. וליאו ניצח. כל התלמידים צחקו מסביב ואני התמקמתי בעמדה שלי מול ליאו.
"אותי יהיה לך קצת קשה יותר לנצח." אמרתי לו.
"תוכיחי את זה." הוא אמר ומשום מקום התנפל עליי.
התחמקתי מהמכה שלו – בקושי – ופגעתי בקיר המסדרון. הסתובבתי לצד כשהאגרוף שלו עף לעברי. האגרוף שלו פגע בקיר והשאיר סדק. וליאו אפילו לא מצמץ, כאילו הוא לא הרגיש את המכה בכלל. ואו.
בעטתי בו. כמעט פגעתי ברגל שלו אבל הוא קפץ עשה סלטה מפחידה באוויר והתקדם לכיוון הקרקע עם הידיים קדימה. הוא תפס את הרגל שלי בנחיתה והעיף אותי קדימה כמו ברמפה. נחתי הבטן והרגליים שלי נפצעו ודם זלג מהן.
החלטתי להתעלם מהכאב והתקפתי אותו שנית. הוא התחמק מהמכה שלי ותפס את ידי מאחורי גבי.הוא הצמיד אותי לרצפה.
יופי. הדבר האחרון שחסר לי זה עוד אל בלתי מנוצח פה. חשבתי במרירות.
לפני שליאו קם ממני הוא לחש לי בשקט, בשקט בלי שאף אחד שומע. "את וג'ייד באמת דומות אהה, גם היא לא הייתה מוותרת כל כך בקלות."
אוי, לא. אני חייבת למצוא דרך להתחמק מזה. מה אליינה (מרדית') סיפרה לי על ג'ייד. אוי, נכון! ג'ייד הייתה צנועה להחריד. מה שאומר שאני צריכה לעשות בדיו את הרושם ההפוך.
"זה אומר שגם היא הייתה כוסית על?"
ליאו גיח והנהן.
אחרי השיעור תפסתי את ריאן ומשכתי אותו מחוץ למעונות לכיוון האולם ספורט. אני צריכה מקום לדבר איתו.
למי אכפת שמפסידים שיעור עם סטן?
"ממתי את אוהבת את ג'ס?" ריאן שאל אותי בדרך לאולם הספורט.
"לא בטוחה…" עניתי מהורהרת. "ממתי אתה אוהב את מרדית'? ידעת שהיא משנה את השם לאליינה?"
"באמת? מתאים לה."
הנהנתי. "מאוד. יו אתה לא מאמין מה קרה לי בבוקר!"
"מה?"
"איזה 11 ילדים כולל ליאו, ג'סיקה, רוס, רוזי ואלבוס התפרצו לחדר שלי ושל רוז בארבע בבוקר ופשוט…" סיפרתי לו את תוכן השיחה המוזרה בעולם עם הילדים האלה ולבסוף הוא צחק.
"דברים שקורים רק לך, קטיוש."
גיחכתי. "מה אני אעשה? כישרון טבעי."
הגענו לאולם הספורט פתחנו את הדלת ונכנסנו.
קפאנו.
מה שראינו שם היו דימיטרי ורוז. היא לחצה אותו לרצפה והם התמזמזו. ברגע שנכנסנו הם התנתקו ונראו נבוכים.
אני וריאן פשוט בהינו בהם המומים. הלסתות של שנינו פשוט נפלו לרצפה ועינינו נפערו במימדים שלא ידעתי שאפשר להגיע אליהם.
למרות שידעתי כבר על הרומן שלהם זה היה הדבר האחרון שאתה מצפה לו כשאתה נכנס לאולם ספורט.
"אני -" רוז באה להגיד אבל קטעתי אותה.
"לא נספר לאף אחד." אמרתי ואז יריתי בריאן סכינים עם מבטי. "נכון, ריאן?"
"למה שנספר?" גיחך ריאן שהתנתק מההלם. "זו מדינה חופשית – לכל אחד מותר להתמזמז עם מי שבא לו."
הטירונים צחקו ודימיטרי נראה כאילו הוא רוצה למות.
"אנחנו נלך עכשיו." אמרתי. "אתם יכולים לחזור ל… מה שזה לא היה…"
גררתי את ריאן החוצה והתפרצנו בצחוק ברגע שהדלת נסגרה. כמונו רוז ודימיטרי.
"אמרתי לך." הייתי חייבת.
"כמו תמיד."
צחקתי.
השיעור השלישי היה השיעור שכל הטירונים בדרך כלל מצפים לו בכל שנת הלימודים האחרונה שלהם. זה היה שיעור שבו נראה סטריגוי אמתי. אבל מכיוון שרובנו כאן כבר התמודדנו עם כאלה רוב התלמידים היו מבועתים ולא מתרגשים.
נכנסנו לכיתה וראינו שרוב התלמידים תפסו את המקומות הכי רחוקים מקדמת הכיתה ככל שיכלו.
ריאן עשה כמוהם.
אני רוז ואדי ישבנו בכוונה בשורה הראשונה.
אנחנו הטירונים היחידים שבאמת הרגו סטריגוי בעבר. בהתקפה, כל השאר רק דאגו שהמורוי שלהם יישאר בטוח והסיחו את דעתו של הסטריגוי עד שמגן מבוגר הגיע.
גם מרדית' באה להתיישב לידנו.
"אני אצטרך להתמודד עם כאלה בעתיד, והם לא יהיו קשורים." אמרה בנחישות.
הנהנתי בהסכמה.
"תגידי, את משנה את השם שלך לאליינה?" נזכרתי לשאול אותה.
היא הנהנה. "עוד שבועיים כשאני אהיה בת 18."
"אז מעכשיו לקרוא לך אליינה?"
היא משכה בכתפייה.
הדלת נפתחה ושישה מגינים עם סטריגוי קשורה נכנסו אני אדי ואליינה נשנקנו.
זו הייתה הסטריגוי מהמערה.