אהבה וקסם… אחרי החיים – פרק 16

לא הצלחתי לראות איזה וכמה מגינים היו שם. העיניים שלי היו מטושטשות מרוב דמעות. והכאב ביד בראש לא ממש הקלו על הכאב הנפשי במוות של מולי.
הקרב היה ארוך ומייגע, אני כמעט בטוחה שראיתי מורוי משתמשי אש משתמשים בקסם שלהם נגד הסטריגוי, אבל שוב – לא הייתי בטוחה לגמרי.
אחרי כמה זמן שהקרב נמשך, מגן אחד הוציא את השרשראות מידי ועזר לי לקום.
"בואי קטיה." אמר לי ברוך.
התרוממתי בקושי על רגליי ויצאתי דרך אחת משתי הכניסות של המערה. אדי יצא אחריי, הוא היה פצוע, אפילו יותר מקודם. והייתה לי הרגשה שהוא נאבק בכמה סטריגוי לפני שיצא.
השמש הייתה בחוץ ועמדה לשקוע, אני ואדי עמדו שם. אני רעדתי, הפחד חלחל לעורקיי. פחדתי שעוד אנשים ימותו, הייתי בטוחה למדי שאני ומולי היינו הראשונות שראו את הסטריגוי מגיעים, וחששתי שאם הייתי מצליחה לנצח את הסטריגוי ולהודיע למגינים בזמן אף אחד לא היה פה היום.
איזה כיף לי. חשבתי במרירות. עוד אשמה. כאילו שלא מספיק לי המוות של מולי.
אדי שם לב שאני רועדת וכרך את זרועותיו סביבי, לא בדרך רומנטית. אדי היה מהבחורים הנדירים האלה שהיו גם תותחים, חתיכים, וג'נטלמנים בו זמנית.
"אדי," אמרתי לשמעתי את קולי נשבר. "אני אשמה בכל זה – אני ומולי ראינו את הסטריגוי ראשונות ולא הספקנו -" לא הצלחתי לגמור את המשפט, בגלל פרץ הדמעות שהייתי צריכה לעצור. אני צריכה להיות חזקה. בשביל כל מי שנשאר בקרב, בשביל מי שעוד נשאר.
"מה?! קטיה זה משוגע!" ענה אדי. "זה לא אשמתך שלא הצלחת לנצח אותם, את לא בלתי מנוצחת."
"וגם הם לא." התווכחתי, קולי עדיין נשבר.
עוד אנשים יצאו מהמערה. רוז, המגן סטפן, עוד כמה אנשים, ולבסוף אלברטה ודימיטרי.
התחלנו לרוץ מחוץ למערה, אני הייתי בין המובילים. עקבתי אחרי סטפן ורוז. יצאנו מהמערה והתגודדנו מולה מחכים למי שיצא.
האחרונים כמעט יצאו מהמערה כשלושה סטריגוי התנפלו עליהם. אחד מהם התנפל על דימיטרי, היה לו שיער בלונדיני עד הכתפיים ועיניים שלא הצלחתי להגדיר את צבען. הדבר החשוב שהן היו מוקפות באדום.
הוא הפיל את דימיטרי לארץ והם התגוששו, בלי לחשוב אפילו שלפתי את יתד האימונים לקחתי אותה ביד הבריאה שלי וזרקתי אותה על ראשו של הסטריגוי, אבל זה לא הכי קל לזרוק עם היד השמאלית כשאת ימנית. פגעתי לסטריגוי במותן. זה היה מספיק כדי לעצבן אותו. במהירות על הוא ירד מדימיטרי קפץ על רגליו שלף את היתד מהמותן שלו וזרק אותה עליי. קפצתי הצידה אבל לא הייתי מספיק מהירה היתד ננעצה לי בכתף של היד הפצועה .
נפלתי לאדמה, היתד ננעצה לי עמוק. והעובדה שנפלתי על אותה הכתף לא עזרה להקל על הכאב. היתד ננעצה עמוק. הסטריגוי התנפל עלי עכשיו. ופתאום זיהיתי אותו. זה היה הסטריגוי שהרג את מולי, הוא נשך את העורק בצוואר שלה.
לא היה לי זמן לכעס, הסטריגוי הגיע אליי החזיק את היתד שלף אותה החוצה ונעץ אותה בכתף השנייה שלי, עמוק יותר. היתד יצאה מהצד השני, זה היה כואב ומפחיד.
צרחתי מתחננת לעזרה.
העזרה הגיע בדמותו של דימיטרי.
"קטיה!" הוא צרח והעיף את הסטריגוי ממני. הצלחתי להעיף מבט החוצה מהמערה, ראיתי את כולם רצים בחרה לאקדמיה. שמעתי צרחות קוראות לי ולדימיטרי. יכולתי לזהות את קולותיהם של רוז אדי ומרד'ית (או אליינה או מי שזו לא תהיה).
דימיטרי שבר לסטריגוי את המפרקת ונעץ בליבו יתד אמיתית. ואז… הוא הוריד את החולצה. אני עדיין הייתי על הרצפה כשדימיטרי קרע את חולצתו לשניים וחבש בעזרת שני החתיכות של החולצה את כל אחת מהכתפיים שלי.
"את יכולה לעמוד?" שאל אותי בדאגה.
הנהנתי מהססת, הוא עזר לי לקום ויצאנו מהר ככל האפשר מן המערה החשוכה אל האור המתעמעם. אני בטוחה שבלי דימיטרי בחיים לא הייתי מצליחה לפני שהשמש שקעה. היינו באמצע לאקדמיה שאלתי את השאלה הכי לא מתאימה שאפשר.
"אז… אתה ורוז ביחד?"
דמיטרי צחק בפה מלא, אוי כמה שאהבתי את הצחוק שלו. יש לו את הצחוק הכי יפה בעולם – אני עדיין חושבת שהוא מושלם מידי. זה חלוקה לא הוגנת מצד אלוהים. ממש לא הוגנת, אבל עדיין אם התוצר הוא כזה מושלם כמו דימיטרי, מי אני שאתלונן?
"הייתי צריך לדעת שתגלי." אמר משועשע ואז הוסיף, "גם הייתי צריך לדעת שתשאלי את זה בזמן הכי לא מתאים."
זה היה נכון, הייתי כל כך חסרת טאקט שזה בלתי אפשרי, בחיים לא תמצאו מישהי יותר חסרת טאקט ממני.
"לא ענית על השאלה שלי."
"ואת לא אמרת לי איך גילית."
גלגלתי עיניים. מופתעת שהצלחתי לעשות את זה. "זה שקוף." ואז בין פרצי צחקוקים הוספתי. "וגם דיי תפסתי אתכם… שלוש פעמים."
הוא פער עיניים. "מתי?"
התחלתי למנות באצבעותיי תוך כדי דיבור. "פעם אחת ביום שהגעתי, פעם שנייה לפני שבוע שחזרתם מאיפה שלא טסתם אליו ופעם שלישית…" צחקקתי. "אתמול." ואז עניתי גם לדיאלוג פנימי, בזמן שעיניו של דימיטרי נפערו עוד יותר. ונראו קצת מובכות מזה שתפסתי אותו עושה מעשה לא מוסרי, טוב לפחות מבחינתו. להתמזמז עם זו שאתה אוהב לא נראה כמו מעשה כל כך אסור בשבילי. "לפחות נראה לי שזה היה אתמול – כמה זמן היינו כאן. כאילו, השבויים?"
דימיטרי נאנח ופניו הפכו רציניות עוד פעם. "יום." אמר.
חייכתי והנהנתי בחדות. "אז כן זה היה אתמול."
דימיטרי צחק צחוק קצר ואז נאנח ארוכות. "אוי קטיה…" הוסיף במין ייאוש משועשע.
התקרבנו לשערי האקדמיה, היו כמה מגינים בשער, אחד מהם היה דסטין, הוא הביט בנו בזריזות. המום, ואז רץ לתוך האקדמיה. כנראה להזעיק עזרה רפואית.
הרגליים שלי היו בסדר, יחסית. השהייה במערה והשפשופים היו נזק כמובן לרגליים אבל לא מספיק כדי למוטט אותי, אבל הידיים שלי היו. הדם מהכתפיים שלי לא הפסיק לזרום, וכל הידיים שלי נמלאו דם. איכס.
כמה אנשים בודדים הסתובבו קרוב להגנות, אחד מהם היה דין ברנס.
הכאב שהצלחתי להדחיק עד עכשיו בידיים חזר כפול ממה שהיה. נאנקתי והתנשפתי.
"קטיה! המגן בליקוב!" צעק דין כשראה אותנו.
"קטיה?" צעק מישהו אחר שרץ ליד דין. "המגן בליקוב?"
הם התנתקו מההלם והאדמה זו זמנית ורצו אלינו. שניהם באו לעזור לי אומרים לדימיטרי שזה בסדר לעזוב. ריאן נראה קצת מוטרד מהעובדה שדימיטרי בלי חולצה.
צרחתי מהכאב שעבר לי ביד כשריאן כרך את ידי סביב כתפו וניסה לעזור לי ללכת. היד נשמטה מכתפו.
"הכתף שלי." נאנקתי. "היא -"
"הם שם!" צעק מישהו בתוך האקדמיה אחרי שנכנסנו לתחום ההגנות. זה היה שיין רייס. הוא הלך עם חבורת מגינים וד"ר אולנסקי, דסטין היה בראשם מוביל אותם למקום שבו היינו.
המגינים עם האלונקה רצו אליי ואל דימיטרי, מתעלמים מדין וריאן.
"הידיים שלי!" נאנקתי שגל כאב חזק מקודמם שטף אותי.
לפתע הייתי בידיו של דימיטרי ואז על האלונקה.
"אני בסדר, רק הידיים שלי -" ניסיתי למחות, עוד גל כאב עצר את מחאותיי. שנאתי שסוחבים אותי. כאילו אני חסרת אונים, אני שונאת להרגיש חסרת אונים. ואני בטוחה שגם ג'ייד בסט או ווסט או וסט או מה שזה לא יהיה שנאה את זה. הרי אנחנו אותה אחת.
כעבור דקה הייתי על אחת המיטות במרפאה קבוצה של אנשים התגודדו סביבי. הצלחתי לזהות ביניהם את אדי ריאן ג'ס מרד'ית דין שיין וכמובן איך אפשר לשכוח את דימיטרי.
אחרי חצי דקה בערך ליסה הגיעה בריצה.
"אם תוכלו בבקשה…" אמרה לחבורה שמסביבי.
הם הנהנו בספק והלכו באיטיות.
ליסה חייכה אליי כמו ד"ר, נשמה עמוק ואז הלכה פנתה אל עבר כתפי הפצועה פחות, היא התירה את החולצה של דימיטרי, והשתנקה כשראתה מה יש שם. הרהרתי איך היא תגיב לכתף השנייה. אפילו אני בעצמי לא ראיתי אותה.
היא הפנתה את ראשה מעבר לכתפה. "אדריאן! בוא רגע!" היא קראה.
אדריאן איבשקוב, מורוי אציל וחתיך שמעשן יותר מידי הגיע בריצה.
"מה הבעי – ואו" אדריאן היה ידוע באופיו הקליל ובתגובותיו הסרקסטיות. לא הופתעתי שככה הוא הגיב. "מה קרה כוסית רוסית? יותר מידי אלכוהול?" הוא ידע שאומרים רוסייה ולא רוסית אבל הוא נהנה להציק, כנראה המשפט השני היה בגלל הסטיגמה על רוסים ששותים יותר מידי.
"תראו מי שמדבר." החזרתי, מופתעת מיכולתי להוציא בדיחה בזמן שכזה. אם אדריאן יכול, גם אני יכולה.
הוא פנה לליסה. "ליסה את יכולה לטפל בזה – למה קראת לי?"
"בגלל זה." היא התירה את הכתף השנייה.
לסתו של אדריאן נשמטה לרצפה. "הבנתי."
אני פחדתי להסתכל על אף אחת מהכתפיים אז הסתכלתי על התקרה. אדריאן תפס את הצד של הכתף היחסית פגועה של וליסה את הכתף השנייה.
לפתע הרגשתי גלים של חום וקור עוברים בגופי והכאב נעלם. בערך. היה עדיין כאב אבל הרבה פחות.
"הנה כוסית רוסית. בבקשה." אמר אדריאן.
ירדתי מהמיטה, מסתכלת על כל אחת מהכתפיים, ראיתי רק שריטות, אני עדיין הייתי לחבוש את היד שהסטריגוי נעצו את היתד בה אתמול. חשבתי קצת וקלטתי שנעצו בי הרבה יתדות בזמן האחרון, זה אירוני מכיוון שאני זו שאמורה לנעוץ בסטריגוי יתדות ולא להפך.
"ואו תודה." התנשפתי. "איך הצלחתם? זה היה נורא."
אדריאן משך בכתפיו. "אני לא מבין מה כל הרעש. סך הכל שריטות קטנות."
צחקתי וחיבקתי אותו, ואחר כך את ליסה. "תודה. תודה, תודה, תודה."
"אין בעיה." אמר ליסה. "אבל עדיין תצטרכי לחבוש את היד שלך, היא נראית נורא."
חייכתי. "זה? זה כלום."
ד"ר אולנסקי קראה להם, והם הלכו. אני חבשתי את ידי בזהירות והלכתי לחדר.
כשנכנסתי מצאתי שם את רוז יושבת על המיטה בוהה בחלון. עיניה היו אדומות מדמעות.
"אם זה מישהו שבא לנחם אותי או להגיד לי שהכול יהיה בסדר. בבקשה שילך." אמרה בשנייה שסגרתי את הדלת מאחוריי. היא לא פנתה לאחור רק המשיכה לבהות בחלון.
חייכתי למרות שהיא לא יכלה לראות. "למה שלא יהיה בסדר?"
היא קפצה בחדות 180 מעלות והביטה בי, עיניה נפערו. "קטיה!" היא היא התנשפה והניחה את ידה על פיה בתדהמה. היא הנידה בראשה. "לא זה – לא."
"אני דיי בטוחה שאני נחשבת זאת. ולא זה."
היא צחקה. "זו באמת את! אני לא הוזה!"
או רואה רוחות רפאים. חשבתי לעצמי.
רצנו אחת לשנייה מחבקות את השנייה הרבה זמן.
אחרי זה שתינו התיישבנו על המיטה של רוז והתחלנו לצחוק בלי שום סיבה.
ואז לפתע. פרצופה נעשה חרד, היא הביטה בי ועמדה לדבר. קטעתי אותה עוד לפני שהוציאה הברה אחת מפיה.
"כן." אמרתי. "דימיטרי בסדר."
היא נאנחה בהקלה. "חשבתי שאתם – שאתם.." היא לא הצליחה לסיים את המשפט.
גיחכתי. "אנחנו לא מתים." ואז עשיתי פרצוף מסתורי, וקצת מטריד. "ואולי אנחנו כן." אמרתי מרימה את גבותיי מעלה ומטה.
זה הצחיק אותה. "יא מטרידה!" היא העיפה עליי כרית.
העפתי עלייה כרית בחזרה.
הדלת נפתחה. בפתח עמד ג'ס. "היי." אמר. פניו נראו מפוחדים. מפוחדים מאוד. הייתה לי הרגשה שזה לא בגללי, שזה בגלל רוז. המבט שהיא נתנה בו… ואו. הופתעתי שהוא לא מת בו במקום. "קטיה… אני יכול לדבר איתך שנייה."
חייכתי אליו והנהנתי. "בטח."
רוז הפנתה את מבטה בחדות אליי, עיניה אמרו. תיזהרי.
קמתי מהמיטה ויצאתי איתו מחוץ למעונות.
"יש משהו שאני חייבת לספר לך." אמרתי לו ברגע שיצאנו מטווח שמיעה שכל יצור חיי שקיים.
הוא שכח ברגע את מה שהטריד אותו וחייך אליי. "מה?"
הרצנתי את מבטי ואמרתי… "אני חושבת שאני יודעת מאיפה הגיעו החלומות האלה. אתה יודע, אלה על הרולטות."
הוא שלח לי מבט שואל. ואני גוללתי לפניו את תוכן השיחה של עם הסטריגוי ואת ההבנה שלי על כך שאנחנו לא באנו מכאן ומשהו שלח אותנו לכאן. שחיינו בחיים אחרים קודם לכן. למרות שלא הייתי בטוחה לגבי הדברים שהסטריגוי אמרה לגבי גן עדן. הרי אי אפשר לחזור מהמתים. אם חזרת מהמתים אז אתה סטריגוי.
"אם זה נכון… אז גם למרד'ית היו אמורים להיות חלומים דומים."
"אני לא חושבת." התווכחתי. "נראה לי שהיא עברה לכאן והיא זוכרת מה שקרה לפני שאנחנו הגענו לכאן. או לפי מה שהסטריגוי הזאת אמרה מתנו."
"אז היא יכולה לעזור לנו." הכריז ג'ס. "את יודעת באמת מתאים לך ג'ייד."
נרתעתי. "לא! זה מה שהסטריגוי אמרה."
"אז הסטריגוי כנראה מבינה על מה היא מדברת." הוא הקניט.
"אתה חושב שמרדית באמת יודעת מה קרה?" שאלתי.
ג'ס הניד בראשו. "אין לי מושג. אבל שווה לנסות."
"בוא לא נתעכב על זה היום."
"טוב, חוץ מזה אני חייב להגיד לך משהו."
"מה?"
"אני אוהב אותך."
צחקתי. אני ידעתי את זה אבל תמיד היה נחמד לשמוע את זה שוב. "גם אני אוהבת אותי."
הוא צחק.
"אוהבת אותך." אמרתי ונישקתי אותו בלחי.
"זה כל מה שאני מקבל."
"כאן." הצבעתי סביב. "כן." נאנחתי. "אני צריכה להיפרד מריאן."
"אני לא בטוח שאת צריכה."
קימטתי את מצחי. "למה לא? אתה יודע שזו הדרך היחידה אם אנחנו רוצים להיות ביחד."
"אבל אנחנו לא יכולים להיות ביחד."
"למה לא?"
"כי אני מורוי ואת דמפירית."
גלגלתי את עיני. "אז?"
"אז את הולכת להגן על המלכה ואני הולך לעשות משהו פלצני של אצילים."
נשפתי בעצבנות. "לא סיימנו לדבר על זה."
"כמובן." הוא אמר בידענות. הוא מכיר את האופי שלי ויודע שאני אחפור לו.
ואז מרד'ית הגיעה אלינו.
"ג'ייד! לוקאס!" היא קראה.
אני וג'ס החלפנו מבטים המומים והבטנו במרד'ית בעוד היא רצה אלינו.