אהבה וקסם… אחרי החיים – פרק 15

"איפה מולי?" דרשתי.
לא הצלחתי לקלוט פרצופים חוץ מזה של אדי, אבל הייתי בטוחה שמולי הייתה כאן – אם הם לקחו אותי הם לקחו גם את מולי… אבל מצד שני הם יכלו לרוקן אותה בו במקום. מצד שלישי הם היו יכולים לעשות אותו דבר גם לי.
זכרתי במה שקרה וכאב הציף את גופי, היד שלי הרגישה כאילו היא הולכת להתפוצץ מכאב, ומהראש שלי הגיעו פעימות של כאב שהתפשטו לכל חלקי הגוף.
החנקתי אנקה.
"היד שלך." אמר אדי.
"וואלה," נאנקתי. "איזה סריגוי בן -" עצרתי את הקללה שעמדה להגיע כי אותו הסטריגוי עמד וצפה בנו, משועשע. "נעץ ת'יתד אימונים ביד שלי!"
הסטריגוי צחק.
פלטתי נשיפה עצבנית.
ואז קלטתי סטריגוי אחרת, עומדת מסתכלת עלי בעיניים פעורות . "לא ייתכן." היא התנשפה.
הבטתי לצדדים מחפשת תשובות.
הסטריגוי התקרבה אליי, היה לה שיער בלונדיני ארוך ומבולגן להחריד. היא הייתה גבוהה ולבנה, ועיניה היו אדומות.
היא רכנה אליי, היא קשורה בשרשרות לקיר, כמו אדי וכמו כל השבויים שפה, מרימה את סנטרי אליה.
"אבל זו כן," היא הסכלה עליי בחיוך ערמומי ומבין. כאילו גיליתי לה עכשיו את אמריקה. "ג'ייד ווסט, אני לא מאמינה זו באמת את. חשבתי שהרגתי אותך."
"מה?" פלטתי.
מי זו לעזאזל ג'ייד ווסט, מה היא רוצה מהחיים שלי? אני לא ראיתי אותה אף פעם.
"את קצת מתבלבלת, יכול להיום שהדם שאת שותה עלה לראש ולא לבטן?"
היא צחקה, "השתנית." היא הזיזה את ראשי מצד לצד בחנה את פניי שערי ועיניי, "באופי, אני זוכרת אותך פחות…" היא חיפשה את המילה הנכונה. "אגרסיבית."
הבלבול התגבר, אני לא מבינה מה היא רוצה ממני? אין לי מושג מי זו ג'ייד ווסט… השם הזה אפילו לא מוכר לי. אבל פחדתי מדבר אחת שהיא יכולה להגיד.
"מה שלום לוקאס?" היא המשיכה כאילו היינו חברות ותיקות, וזה בדיו השם שפחדתי שהיא תגיד. אלוהים, כשרציתי שמישהו יעזור לי, התכוונתי ליצור בעל נשמה! לא לסטריגוי! חשבתי באירוניה. "עדיין בגן עדן? או שגם אותו הצלחת להוציא באורך פלא?"
נשנקתי, מחכה שהיא תמשיך.
והיא אכן המשיכה. "עבר הרבה זמן מאז שראיתי אתכם… שנתיים בערך, כשהייתם בני שש עשרה, זה היה בבריטניה. מה פתאום אני שומעת מבטא רוסי בקול שלך?"
"אני רוסייה," התפרצתי. "מה את רוצה ממני? בחיים שלי לא הייתי בבריטניה! ובטח, ובטח שלא פגשתי אותך שם!"
פאק! למה אני מטומטמת? להתפרץ ככה על סטריגוי זה לא דבר חכם. במיוחד שאתה קשור בשרשרות לקיר.
היא התעלמה מההתפרצות שלי. "ג'סיקה ורוס בטח מתגעגעים אלייך. במקומך הייתי קופצת להגיד שלום – לא שאת במצב לזה עכשיו – גם את אליינה ראיתי פה. למרות שאני לא אמורה להיות מופתעת מזה, למרות שהיא ממשיכה לטעון שקוראים לה מרד'ית. ולך איך קוראים? תני לי לנחש… אממ, נטשה? לא! אלכסנדרה! ואולי טניה…"
"קטיה," אמרתי בחדות.
"קטיה…" הרהרה הסטריגוי. "מתאים לך דווקא, למרות שג'ייד הרבה יותר."
"מי אלה ג'סיקה ורוס? ומי זאת אליינה?"
הסטריגוי קימטה את מצחה, "וג'יימס? אותו את חייבת לזכור…"
"מי זה ג'יימס? מה את רוצה ממני?" דרשתי.
היא צחקה, "את באמת לא זוכרת כלום, הא?"
היא צחקה שנית והלכה, ניסיתי לדמיין את האנשים האלה בראשי… לוקאס ידעתי בדיוק איך הוא נראה. שיער בלונדיני עיניים כחולות כהות ומהממות. ג'סיקה… ג'סיקה, אממ שיער חום, מתולתל, עיניים שחורות. והיא קצת נמוכה נראה לי. רוס. חח רוס, בלונדיני, עיניים ירוקות, ופנים של ילד תמים. את מרד'ית כבר ידעתי איך היא נראית. השיער שלה החליף צבע השנה בפתאומיות בהדרגה, הוא היה חום כהה ועכשיו הוא שתני, גם העיניים שלה. הם היו ירוקות כהות. עכשיו הן עיני שקד. ועורה נהיה לבן קצת יותר. מוזר… הרגשתי כאילו באמת הכרתי את האנשים האלה.
איך בן אדם יכול להשתנות ככה?
"אני צריכה להגיד לך משהו."
עלה זיכרון בראשי. היינו בחדר מעונות, המצעים היו אדומים וזהובים. מי שדיברה הייתה מרד'ית. או אליינה או מי שזאת לא תהיה.
"מה?"
ישבנו על המיטה. אני רכנתי את ראשי לעברה.
"אממ איך אני אגיד את זה…"
צחקתי. "לאט ובזהירות."
היא צחקה, ואז פניה הפכו רציניות. "תבטיחי לי שלא תספרי לאף אחד."
"ברור."
"אוקיי אז… אני לא קוסמת."
"מה?" התפרצתי, מנסה לשמור על קולי חלש.
"אני דמפירית – או איך שלא קוראים לזה…"
"את מה?"
"חצי ערפדית חצי בת אדם."
"אבל את מצליחה לעשות קסמים." התווכחתי.
"בקושי… הרוב זה ידע של התאוריה." היא נאנחה.
"ואני צריכה לעבור מכאן שנה הבאה… לבית ספר של אנשים…" היא חיפשה את המילה הנכונה ובסוף התנשפה ואמרה את המילה שלא רצתה להגיד. "כמוני."
"מה?" התפרצתי שוב. זה היה נראה שמה זו המילה היחידה שאני יכולה להגיד היום. "את לא יכולה לעבור!"
"אני חייבת."
המשכנו להביט אחת בשנייה, אני לא האמנתי שהיא צריכה לעבור, אנחנו חברות מהיום הראשון שלי בהוגוורטס. כבר מהרגע שנפשנו ברכבת. לעזאזל!
אדי שניער אותי בעדינות החזיר אותי למציאות.
"מה קרה?" הוא שאל אותי. "את מכירה את הסטריגוי הזאת."
"מסתבר שכן…" סיפרתי לו את כל מה שנזכרתי על האנשים האלה. "… אתה יודע מה זה הוגוורטס?"
הוא קימט את מצחו. "שמעתי סיפורים."
"למה אתה מחכה?" התפרצתי, "ספר אותם!"
הוא נאנח, "אלה רק סיפורים אבל שמעתי שזה… שזה בית ספר של קוסמים. כאילו, כמו סנט ולדימיר של קוסמים."
עיבדתי את הפרטים במוחי, "יש שם משהו שקשור לאריות?"
נזכרתי שראיתי על הכרית של המיטה אריה זהוב, ידעתי שזה יכול להיות שזה לא אומר כלום. אבל הייתי חייבת לשאול.
"אפשר להגיד. אומרים שהבית ספר הזה חולק לבתים, ארבעה בתים. הסימן של אחד מהם -גריפינדור משהו – זה אריה."
"ואיפה הבית ספר הזה נמצא?"
"בבריטניה. נראה לי."
פערתי את עיני.
אדי שם לב. "מה קרה?"
"זה בדיוק מה שהיא אמרה לי. הסטריגוי." התנשפתי. "שהיא ראתה אותי בבריטניה."
"למה פעם היית בהוגוורטס הזה?"
"יכול להיות- מולי!" עצרתי את ההרהורים שלי כשראיתי סטריגוי אחד גורר את מולי למרכז המערה ומפיל אותה על ברכיה, שני סטריגוי. מיד קפצו עליה. שלושת הסטריגוי שהיו על מולי באו לנעוץ את שיניהם כל אחד במקום אחד. שניים מהם במפרקי ידיה, והאחרון בעורק שבצווארה.
"תעזבו אותה!" צרחתי ונאבקתי בשרשרות, הכאב שהצלחתי לדחוק התעצם. התעלמתי ממנו והמשכתי להיאבק.
"סתמי!" נהם אחד מהסטריגוי.
התעלמתי ממנו והמשכתי לצרוח ולהיאבק בשרשרות . "מולי! תעזבו אותה, מפלצות מגעילות! תעזבו אותה!"
זה שהיה ליד צווארה משך בכתפיו ונעץ את שיניו. סטריגוי אחר נעץ את נגס במפרק ידה והשלישי נגס במפרק ידה השנייה.
"מולי!" המשכתי לצרוח.
הם התעלמו ממני, והמשיכו לשתות. לבסוף הסטריגוי שחררו אותה בבת אחת, והיא נפלה ארצה, חיוורת כמו הסטריגוי. מתה.
הפסקתי להיאבק, הפסקתי לצרוח. לא היה למה. היא מתה, החברה הכי טובה שלי מתה. בגללי. לא שמרתי עליה מספיק טוב, ועכשיו היא מתה. אני זאת שהייתי צריכה להיות שם במקומה.
דמעות הציפו את עיני, בכיתי. בכיתי כמו מטורפת. לא יכולתי להאמין שזה קורה , אבל היה אסור לי להדחיק את זה. הדחקה היא דרך לסלק את הכאב, לא רציתי לסלק את הכאב. רציתי שהוא יישאר. הוכחה למה שעשיתי, אני אכזבתי את מולי, אכזבתי את דימיטרי שעבד כל כך קשה כדי ללמד אותי, אכזבתי את עצמי. נכשלתי בתפקידי ועכשיו החברה הכי טובה שלי מתה.
אדי הניח את ידו על זרועי. הוא התחיל להגיד משהו, ואז השתתק. לא היה מה להגיד כדי לנחם אותי. זו הייתה רק אשמתי, ולא אשמתו של אף אחד אחר.
"לא!" אמרתי, הרגשתי את קולי נקטע. "לא מגיע לי שינחמו אותי. עכשיו היא מתה וזה בגללי."
"לא יכולת לעשות כלום." אמר אדי.
הנדתי בראשי. "הייתי יכולה! הייתי יכולה להילחם יותר טוב! לזוז יותר מהר! אבל לא עשיתי את זה!"
הדבר הבא שאדי היה יכול להגיד נקטע בקולות של ריצה לעברנו.
ראיתי אש באופק ולפתע גדוד שלם של מגינים היה במערה.