אהבה וקסם… אחרי החיים – פרק 14

"יש לי הרגשה שמשהו רע הולך לקרות היום…" אמרתי למולי בעודנו הולכות בחצר האקדמיה. זה היה יום חופש, אבל רציתי לשמור אותה לידי. הייתה לי הרגשה ממש, אבל ממש רעה.
"אני לא מבינה מה כבר יכול להיות כל כך רע…" היא ענתה.
"סטריגוי." עניתי בחדות. "יש לי הרגשה שאנחנו הולכים לפגוש היום סטריגוי."
"אבל השעה רק 12:00 בצהריים."
"אבל זה היום הערפדי זוכרת?" הצבעתי לשמיים "עכשיו יש חושך."
הסטריגוי – ערפדים אכזריים חסרי נשמה ובני אל מוות – לא יכולים ללכת בשמש, היא שורפת אותם. אבל גם המורוי – ערפדים בני תמותה – נפגעים מהמשמש, לא כמו הסטריגוי אבל עדיין נפגעים, אז היום הערפדי חל בלילה של בני האנוש. ובשביל דמפירים כמוני – חצי בני אדם חצי מורוי -, זה מקום לגעגוע ולדאגה. געגוע לאור השמש, ודאגה שהסטריגוי יופיעו פתאום ויחליטו לנשנש את המורוי שאנחנו מגנים עליו.
"כן אבל -"
"תעזוב אותי!" צרחה חדה פילחה את האוויר וקטעה את שאר ויכוחיה של מולי. זו הייתה צרחה מטורפת. זיהיתי את הקול הזה, זו הייתה רוז.
אני ומולי רצנו בשיא המהירות אל מקור הקול. בקתה קטנה בקצה גבולות האקדמיה, פעם כשהיו יותר מגינים. הם היו שומרים מהבקתה הזאת על הגבולות, עכשיו כבר אין מספיק.
בתוך הבקתה ראיתי את רוז נאבקת על הרצפה עם מישהו שהטיל עליה את משקלה כדי שלא תברח. דימיטרי.
"לא," אמר דימיטרי בקול קשה וכמעט נואש. "אני לא אעזוב אותך עד שלא תצאי מזה. זו לא את!"
"זאת אני!" ענתה רוז. "תעזוב אותי!"
זה היה מטורף לראות את רוז במצב הזה, מאבדת שליטה כל כך. לא ידעתי מה גרם לה לכך אבל לא רציתי להתערב, משתי סיבות. הראשונה : שזה ממש לא עניני. השנייה : כי רציתי להמשיך לצפות ברוז ודימיטרי.
"זאת לא. זאת לא את! זאת לא את." היה עצב עמוק בקולו של דימיטרי, עצב ממש עמוק.
"אתה טועה זאת…"
המילים של רוז נקטעו, היא רק רעדה. מזעם.
מולי הסתכלה עלי מחפשת תשובות, אז התכופפנו מהחלון, כדי שאם נדבר והם ישמעו. אז לפחות שלא יראו אותנו, הסברתי לה את כל ההבנה שלי על זה שרוז ודימיטרי מאוהבים קשות אחד בשנייה, ועל זה שהעולם ייחרב אם הם לא יהיו ביחד. אבל בכל זאת לא ידעתי מה יכול לגרום לרוז להשתגע ככה. אולי אלה הרוחות רפאים ששמעתי אותה מדברת עליהם עם דימיטרי. יואו כמה פעמים אני תפסתי אות ביחד, זה לא ייאמן. טוב מחר אני אספר לרוז. אני חייבת. אסור לי להמשיך להחביא את זה ממנה.
מולי העיפה בהם מבט קצר וחזרה אליי, חיוך היה על פניה. "הם כאלה חמודים!" היא לחשה.
"אני יודעת!" לחשתי בחזרה. מתרגשת, אולי סוף סוך הם יהיו ביחד כבר? "עכשיו שוש! אני רוצה לראות!"
היא צחקקה ואנחנו שירבבנו את ראשנו דרך החלון והמשכנו לצפות ברוז ודימיטרי.
רוז הייתה עטופה בתוך זרועותיו של דימיטרי, ראשה נשען על חזהו, היא עדיין רעדה. אבל הפעם זה לא היה זעם. זה היה פחד.
"את יכולה," אמר דימיטרי. יכולה מה? "את חזקה – את כל כך, כל כך חזקה. בגלל זה אני אוהב אותך."
רוז עצמה את עיניה בחוזקה. "עדיף שלא תאהב אותי. אני הולכת להפוך למשהו נורא. אולי אני כבר משהו נורא."
דימיטרי התרחק ממנה כדי שתוכל להביט בעיניו. הוא חפן את פיניה בידיו. "את לא וגם לא תהיי," אמר. "אני לא אתן לך. לא משנה מה יקרה, אני לא אתן לך."
כאב מרוגש התעורר בחזי, כמו כל פעם שתפסתי סצנה רומנטית בין שניהם. אני זוכרת את הפעם הראשונה שתפסתי אותם, זה היה ביום שהגעתי. אני פאקינג תפסתי אותם באמצע נשיקה. ואז כמה ימים אחרי זה שמעתי אותם מדברים על כמה שזה היה אסור, ושהם לא היו צריכים לעשות את זה.
מטומטמים.
סובבתי את ראשי אל מולי שהמשיכה להביט בהם. "הם כאלה מושלמים!" קבעתי באנקה מרוגשת מנסה להחליש את קולי ככל האפשר. "נכון -" עיניה הנפערות של מולי קטעו את התרגשותי, היא הוחלפה בבהלה. "מה?" סובבתי את ראשי בחזרה אל רוז ודימיטרי באיטיות. הם עכשיו היו על המיטה. רגלה של רוז כרוכה סביב גופו של דימיטרי באמצע נשיקה ידה סביב צווארו וידה השנייה לופתת את גבו. ידיו היו סביב מותנייה. עיני נפערו ולסתי נשמטה לרצפה.
לפתע הם התנתקו. בבת אחת. עדיין ממש, ממש קרובים. זה הרגיש כאילו כל העולם היה תלוי ברגע הזה.
"אסור לנו…" אמר דימיטרי.
טוב זה היה ברור שאסור להם להיות ביחד, הם מורה ותלמידה, אבל לי זה אף פעם לא שינה יותר מידי. הם צריכים להיות ביחד נקודה.
"אני יודעת," הסכימה רוז.
ואז הנשיקה התחדשה.
אני ומולי התחלנו להחניק צחוק וברחנו משם בריצה שלא נתפרץ בצחוק והם ישמעו. כשהיינו מספיק רחוקות התחלנו לצחוק כמו מטורפות. עדיין היינו בגבולות האקדמיה.
"יו!" צחקה מולי. "הם נראים כמו קטע מסרט!"
"אני יודעת!" הסכמתי, "סרט שובר קופות וזוכה באוסקר!"
"ואם מדברים על סרט… מה את תעשי עם ג'ס? את לא יכולה להמשיך לצאת עם ריאן בזמן שאת אוהבת את ג'ס."
"מה קשור סרט?" התחמקתי מהשאלה.
"כי החיים שלך הם חתיכת סרט גדול!"
נאנחתי. "אני לא יודעת, כל הקטע הזה עם הרולטות נהיה ממש מלחיץ, מולי. אני מתמוטטת. אני חייבת שמישהו יעזור לי! זה מפחיד! אני לא מצליחה להבין כלום!"
לא חשבתי שאני אגיע למצב כזה, מאז שהחלומות עם הרולטות המסתובבות הגיעו, אני בבלגן. גיליתי שג'ס באמת היה לוקאס מהחלום. וגיליתי שגם הוא חולם על אותם הדברים בדיוק. אותו הרגע, אותה נשיקה…. החיים שלי מסתבכים!
שמעתי מישהו מתקרב מרחוק, זה היה מהיר וחשאי מכדי להיות ידידותי, זה היה יום חופש. אבל מגינים עשו מבחני פתע, הם עשו היום אחד כזה לרוז ולדין ברנס. ~ היא אשכרה הצליחה לנצח את דימיטרי ~ אבל זה לא היה לבוש בשחור.
הדפתי מיד את מולי מאחורי, משמשת לה כמגן.
מולי הסתכלה לצדדים בבהלה. "מה קורה?" היא שאלה.
"סטריגוי." עניתי. "יש פה סטריגוי."
"את בטוחה שאלה לא מגינים?" שאלה מולי עדיין מבוהלת.
סטריגוי קפץ עלינו מאחד השיחים.
הדפתי את מולי רחוק מהסטריגוי.
"כן אני בטוחה!" אמרתי, לא בטוחה איך אני מצליחה להוציא בדיחה ברגע שכזה.
הסטריגוי התנפל עליי, בלמתי את המתקפה והעפתי את שנינו. אותי והסטריגוי הרחק ממולי. הסטריגוי היה גבר, שרירי, נמוך מידי בשביל להיות מורוי לפני שהשתנה, ולהרף עין הצלחתי לזהות ארבע סימני מולניה ואת סימן ההבטחה של המגינים על עורפו. הוא היה דמפיר. הוא קפץ עליי את אותה קפיצת הבורג שעשיתי ליורי. הצלחת להתחמק אבל עפתי על האדמה. ברגע שהסטריגוי נחת על רגליו התנפלתי עליהן. הסטריגוי מעד ונפל אחורנית. לא הייתה לי יתד כסך אמיתית כדי לשפד אותו. אז שברתי את מפרקתו ורצתי למולי.
היא עמדה שם רועדת מפחד מביטה בנו, תפסתי בידה והתחלתי לרוץ גוררת אותה אחריי אל עבר בניין המגינים.
"חייבים להזעיק את המגינים!" קבעתי. "יכול להיות שיש עוד כאלה בדרך," הנדתי בראשי תוך כדי ריצה. "אם ההגנות נשברו ~ כולנו בסכנה."
את הסטריגוי הבא קלטתי שנייה לפני שהתנפל עלינו, עשיתי מה שעשיתי עם הסטריגוי השני והדפתי את המורוי הרחק ממנו. הבעיה היא, שעוד שני סטריגוי התנפלו עלינו. לא הצלחתי להילחם בכולם, אחד מהם הדף אותי על האדמה. השני לקח את יתד האימונים שלי ונעץ אותה בזרועי. והשלישית בעטה בראשי.
איבדתי את ההכרה. ~ איזה כיף לי ~
התעוררתי במערה חשוכה לגמרי לידי עוד 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11, 12, 13. 13! מורוי ודמפירים. רק את זה שהיה לידי הצלחתי לראות בבירור.
אדי קסטיל.