אהבה וקסם… אחרי החיים – פרק 13

בהפסקת צהריים הלכתי עם מולי לקפיטריה.
"הנשיקה הייתה מדהימה!" השבתי לשאלתה של מולי על הנשיקה שלי עם ריאן מוקדם יותר אחרי הקרב נגד המגינים עדיין לא הצלחתי להפנים את העובדה שדימיטרי קרע לי את הצורה. זה לא קורה לי! אוף זה מבאס בטירוף… ועכשיו גם הגיע עוד מחשבה מבאסת, ההתלהבות שלי ירדה וקולי לא עלה על לחישה. "רק שהיא לא הרגישה נכונה…" מלמלתי.
"למה?" מולי קימטה את מצחה. "הרי אמרת שאת אוהבת אותו."
"אני יודעת." הסכמתי. "אבל… אני לא יודעת, זה כאילו אני לא אמורה להיות איתו, כאילו יש מישהו אחר באני אמורה להיות איתו. מישהו שנועדתי להיות איתו."
מולי הרהרה קצת, "אולי זה הנער הזה מהחלומות על הרולטה המסתובבת. את כבר מצליחה לזהות אותו?"
אני ומולי היינו חברות ממש טובות, מולי הייתה אחת האצילות הכי נחמדות שאני מכירה. היא הייתה בת למשפחת באדיקה. סיפרתי לה הכול, כולל את החלומות המפחידים שלי עם הרולטות, החלומות מתפתחים, יש שם משהו על מלאכים ומוות, וחיים. וילד בלונדיני שתמיד מופיע בחלום. קוראים לו לוקאס. לפחות בחלום.
"כן נראה לי שכן." עצרתי וניסיתי להיזכר מי זה היה. "הוא מזכיר לי מאוד את ג'ס זקלוס."
"ג'ס?" התפרצה מולי משועשעת טיפה. "מכל הבנים שיש פה דווקא ג'ס?"
"תת מודע משועמם." סיננתי, והייתה לי הרגשה של דז'ה וו. למרות שאני בטוחה שלא אמרתי את המשפט הזה בחיים שלי.
"אז תנסי לדבר איתו."
"עם מי? ג'ס?"
היא הנהנה. "אולי גם הוא חולם חלומות דומים."
הנדתי בראשי, "אין סיכוי."
לפני שהיא יכלה להגיב קלטנו עוד מבחן של הטירונים. מי נבחנו, אוי אלה שיין רייס, ודין ברנס, מי בוחן אותם? ג'ין, דסטין, ו… דימיטרי? יואו מסכנים אין להם סיכוי. ובאמת לא היה לה, את דסטין וג'ין הם ניצחו, אבל דימיטרי הביס אותם בכזאת קלות שהיה נראה שהן מוותרים לו. וכפי שהכרתי את שיין רייס. הוא לא מוותר לאף אחד.
ואז נזכרתי. "יואו מולי!" התפרצתי. "אני חייבת ללכת למרפאה, ומשום שאסור לי לעזוב אותך לשנייה את באה איתי."
"למרפאה? למה?"
"יורי." סיכמתי בקצרה. בקרב שלי נגד איזה שמונה מגינים פלוס דימיטרי – שרק הוא שווה עשרה מגינים – קפצתי בורג על המגן יורי והיממתי אותו. הוא איבד את ההכרה ועכשיו אני מרגישה אשמה. ומטומטמת. אבל עכשיו אני יודעת שהקפיצת בורג הזאת יכולה להיות מאוד שימושית נגד סריגוי – או דימיטרי – אם היא מצליחה להמם מגן.
"אהה."
אז הלכנו למרפאה, שאלתי ד"ר אולנסקי איפה המגן יורי והיא אמרה לי שהוא כבר ער, והצביעה לי על אחת המיטות שאלברטה פטרוב. – ראש סגל המגינים בסנט ולידימיר – עמדה לידה ודיברה איתו.
כשהגענו ליורי הוא חייך אליי.
"הנה התותחית הקטנה!" הוא קרא אליי משועשע. "מה מביא אותך לכאן?"
"אתה." אמרתי כאילו זה הדבר הכי מובן מאליו, ובשבילי זה באמת היה. כאילו, גרמתי למגן לאבד את ההכרה. מה הם רוצים שאני אעשה? אתעלם מזה?
"את יודעת איזו השפלה עשית לי עכשיו?" אר יורי עדיין משועשע. "ילדה בת 18 היממה אותי. את יודעת כמה זה מביך?"
משכתי בכתפיי. "נו ו.. דימיטרי קרע אותי במכות אתה רואה אותי מתלוננת?"
למרות שבהתחלה היה לכם קשה להסתגל לזה – לחלק עדיין קשה – המגינים קיבלו את העובדה שאני ודימיטרי חברים ותיקים ואני לא אקרה לו בתארים מטופשים כמו המגן בליקוב, יש לו שם. והשם הזה הוא דימיטרי ואני אקרה לו דימיטרי, או דימקה אם בא לי.
"את כולנו…" נאנחה אלברטה. ה שגרם לכולנו לצחוק, זה היה נכון. דימיטרי מכסח לכולנו ביחד את הצורה, זה פשוט לא פייר! איך בן אדם אחד יכול להיות כל כך מושלם? הוא גם חתיך, חמוד, חזק, חכם, מצחיק מבין…. ועוד מיליון תכונות. אני בטוחה שרוז גם מכירה את התכונה הזאת בו, שהוא יעשה הכול כדי לעזור לאחרים. כל כך אדיב. הייתי מתאהבת בו אם הוא היה הטיפוס שלי. ובגיל שלי. אני לא בקטע של בחורים מבוגרים ממני.
"קטיה איבנוב, קטיה איבנוב." קרא קולה של המזכירה בכריזה. "המנהלת קירובה מבקשת לראותך במשרדה ברגע זה, תודה."
משכתי בכתפיי שנית, כאילו אמרתי, נו מה? סך הכל המנהלת, ויצאתי עם מולי אל עבר המשרד של קירובה.
מה היא כבר יכולה לרצות ממני? לפי מה שזכור לי לא עשיתי שום בעיות בזמן האחרון. ניסיתי להתחיל דרך חדשה.
"מה?" הודהמתי כשקירובה אמרה לי שמהלכה רוצה שמיד בסיום הלימודים אני אהפוך להיות לחלק מן המשמר האישי שלה, רק המגינים המובחרים ביותר זוכים להיות במשמר הזה. ידעתי שדימיטרי למשל, או רוז. יוכלו בקלות להתקבל למשמר המלכותי, אבל הם לא צריכים, הם כבר מוצבים לווסיליסה דרגומיר, – ליסה. – הדרגומיר היא שושלת אצולה מאוד מכובדת ומיוחסת, אבל יש בעיה. הם עומדים להיכחד, ליסה הייתה הדרגומירית האחרונה עליי אדמות. זה כבוד ענק לשמור עליה. אבל גם חתיכת נטל, אם קורה לה משהו הכל באשמת. זה מה שאני לא סובלת אצל המורוי, הם כפויי טובה, פשוט ככה. אני זוכרת בחופשת סקי, שהלכתי לבקר עם המשפחה שלי, וגם אקדמיית סנט ולדימיר הייתה שם. שמענו אישה אחת ממשפחת זלסקי עם כך שצריך להשיג עוד מגינים, להוציא אותנו להילחם בגיל 16, להכריח את הנשים הדמפיריות להילחם זה היה נורא! הם מאשימים אותנו! אני שונאת את זה! הייתה עוד אישה אחרת, טאשה אוזרה שהציעה שהמורוי ילמדו להילחם, זו, הייתה טענה שהסכמתי איתה, יש להם קסם, ויש להם ידיים ורגליים וגפיים. ובסוף באים אלינו בטענות.
"כן…" אמרה קירובה מברכת אותי. "המלכה התרשמה מאוד מביצועייך במשימת השטח, היא התחילה לעקוב אחרי פעילותך מאז הביקור שלך בחצר המלוכה לפני שנה, היא עדיין אסירת תודה לך."
"רק עשיתי את התפקיד שלי."