אהבה וקסם… אחרי החיים – פרק 11

הרולטה מסתובבת ומסתובבת.
נעצרת על האות מ'.
מסתובבת שוב. נעצרת על האות ד'.
נער בלונדיני עובר דרך דלת זהובה בלי להסתכל לאחור.
"לוקאס!" אני קוראת.
אני נעמדת מול הדלת הזהובה ומסתכלת עליה, מרגישה איך הראש שלי מתרוקן ומתרוקן. עד שלא נשאר דבר…

"אמא!" צעקתי וזקפתי את גבי במהירות. כל זה היה חלום… זה הרגיש כל כך אמתי.
יצאתי מהשמיכות החמות והלכתי לארון, לבשתי ג'ינס בהיר צמוד נעלי ספורט חולצת טריקו לבנה וסווצ'ר שחור.
פתחתי את החלון, רוח קור עז פגע בפניי. יצאתי דרך החלון נוחתת על רגליי על הדשא, תוהה מתי רוז אדי כריסטיאן וליסה יחזרו מאיפה שהם לא נסעו אליו לעזאזל.
סגרתי את החלון והתחלתי לרוץ, השמש זרחה על גופי ולא חיממה אותו, אולי הייתה התחממות אחרי הסופה הגדולה שהייתה אתמול אבל עדיין היה קר, אנשים חושבים שמשום שאני מסיביר אני חסינה לקור, טוב… אני לא ממש מתרגשת מקור, אבל זה לא כי אני מסיביר, זה פשוט כי אני כזאת.
"שוברת לבבות!" מישהו קרא מאחורי, זה היה ריאן, ישר ידעתי את זה. הוא תמיד קורא לי ככה.
הסתובבתי וחייכתי אליו.
הוא הגיע אליי בריצה. "את מי שברת הפעם?"
משכתי בסוודר השחור שלו מקרבת אותו אליי, ממש קרוב. "יש רק לב אחד שאני מעוניינת לשבור."
זה סקרן אותו. "באמת? מי בר המזל?"
גלגלתי את עיני.
הוא צחק וקירב את ראשו אליי.
צעדים נשמעו קרוב אלנו. הבטנו לכיוון הקול.
"הורס שמחות." סיננתי.
הלכנו להתחבא מאחורי אחד העצים מקרה שמי שמתקרב אלינו זה מגן.
"אלה רוז ודימיטרי." לחשתי לו כשראיתי מי מגיע.
"נו אז?"
"מה נו אז?" התפרצתי. ואז הנדתי בראשי ביאוש "בנים."
"רגע!" הוא קפץ אחרי כשקלט, אוי, בנים יכולים להיות כאלה אטומים לפעמים. "את לא חושבת שיש ביניהם משהו. נכון?"
"לא אני לא חושבת שיש ביניהם משהו." השבתי. "אני יודעת שיש בניהם משהו. איך לא קלטת את זה עד עכשיו? זה פאקינג שקוף!"
"המגן בליקוב… ורוז?"
הנהנתי.
הצעדים הפסיקו.
"בוא נתקרב יותר." אמרתי לריאן. "אני חייבת לשמוע מה הם אומרים."
"משתגידי." הוא נאנח והתקרבנו בין העצים לרוז ודימיטרי, הם היו קרובים זה לזה. ממש קרובים.
העפתי בריאן מבט מנצח וחזרתי להביט ברוז ודימיטרי.
"אני לא יודעת," אמרה רוז וכתפייה קרסו בתבוסה. "אתה עדיין חושב שאני משוגעת.
דימיטרי תפס את סנטרה של רוז והטה את פניו לעברה. "לא. לעולם לא. אף אחת מהתאוריות האלה לא גורמת לי לחשוב שאת משוגעת. ההסבר של ד"ר אולנצקי הוא הכי הגיוני. ההסבר על רוחות רפאים מלא חורים. אבל אם תוכלי לגלות עוד… אולי יהיה לנו עם מה לעבוד."
– רגע מה הוא אמר? רוחות רפאים? –
"לנו?" שאלה רוז.
"ברור." ענה דימיטרי. "אני לא משאיר אותך לבד עם זה, ולא משנה מה. את יודעת שלעולם לא אנטוש אותך."
"רואה?" התפרצתי בשקט בשקט על ריאן, שזוג היונים של ישמע אותנו במקרה.
"בסדר, בסדר." הודה.
"יופי עכשיו בוא נסתלק מכאן, יש לי הרגשה שזה לא כל כך עניינינו."
"עכשיו נזכרה." סינן ריאן.
צחקתי צחוק קצר ורך. "יאללה בוא כבר." אמרתי וגררתי אותו מחוץ לעצים.
"עוד מעט השקמה…" אמר ריאן כשהיינו קרובים לחלון החדר שלי.
נאנחתי. "טוב לא נורא, אתה חייב להודות שכל הקטע הזה של משימת השטח דיי כיף."
הוא נשף בעצבנות. "את מדברת, המגן בליקוב לא עשה ממך צחוק."
צחקתי. הזיכרון של דימיטרי נלחם נגד ריאן במשימת השטח היה קורע מידי, "זו לגמרי אשמתך ואתה יודע את זה." פתחתי את החלון וטיפסתי פנימה. "אתה בא?"
זזתי הצידה וריאן קפץ בתנועה אלגנטית על החלון והזדחל לחדר.
"ככה היית צריך להילחם נגד דימיטרי." אמרתי לו.
הוא קפץ את המיטה שלי ונשכב על השמיכות, עליתי ונשכבתי לידו. ניסיתי להיראות נינוחה בזמן שאני מנסה להבין על מה הם דיברו, לא רציתי לעזוב באמצע. אולי היתי מגלה עוד משהו, אבל הייתה לי הרגשה ששאר השיחה שלהם לא הולכת להיות על רוחות רפאים, בעצם נראה לי שהשפתיים שלהם לא יהיו כל כך עסוקות בדיבור. אבל למה הוא הוא התכוון ההסבר על רוחות רפאים מלא חורים? אני לא יכולה לשאול את רוז… מה אני אעשה? אני בכלל לא צריכה לדעת את זה! הכי טוב שאני אעזוב את זה! רוחות רפאים…
"השמש שוקעת." אמר ריאן וקטע את רצף המחשבות שלי, "אני חייב לזוז… נתראה בשיעור הראשון של המורוי שלנו ביחד."
"ביי." אמרתי בשקט וצפיתי בו כשיצא מהחדר.
במשימת השטח אנחנו מבלים שישה ימים בשבוע במשך שישה שבועות צמודים למורוי שהוצבו לנו, והמגינים בוחנים אותנו בעזרת התקפות פתע כאילו הם סטריגוי, ואנחנו צריכים לשמור על ערנות ולהביס אותם. זה קצת הזכיר לי את משחקי התפקידים שהייתי משחקת עם חברים שלי ברוסיה, שהיינו בני חמש. עד עכשיו כל מגן שהתקיף אותי הבסתי, זה לא היה כל כך קשה. באיזשהו מקום הם בחיים לא יצליחו לדמות סטריגוי אמתיים וזה הלחיץ אותי… אם לא נדע באמת איך סטריגוי פועלים בחיים לא נצליח להביס אותם, לימדו אותנו על אופיים של הסטריגוי, ועל החסרונות שלהם, וגם על היתרונות. ידענו עליהם הרבה. ולי לא נותר אלא לקוות שזה מספיק.