אהבה וקסם… אחרי החיים – פרק 10

אחרי השיעור גייסתי את רוז לחפש את דימיטרי, בדרך פגשנו גם את ליסה, החברה של כריסטיאן ומסתבר גם החברה הכי טובה של רוז.
דיברנו כל ההפסקה ובסוף שכחתי מהתוכניות של לחפש את דימיטרי.
"את לא רצינית!" צחקה ליסה. "באמת עשית את זה?"
ישבנו על השולחן בקפיטריה, לפי דעתי צריכים לתת לתלמידים לשבת על שולחנות בכיתה, זה יותר כיף לשבת על השולחן.
ליסה התכוונה למה שקרה לפני כמה דקות בכיתה עם גרין, שאמרתי לו שאני מכירה את המגן בליקוב. שמועות מתפשטות בבית ספר הזה כמו אש בשדה קוצים.
משכתי בכתפיי. "סתם מורה מעצבן."
הבחנתי שוב באדי, הוא היה עם מלא חברים שלו צוחקים. הוא צחק איתם אבל משהו בו היה, היה, היה ריק.
קימטתי את מצחי. "מה קרה לאדי קסטיל שזה השפיע עליו ככה?"
רוז העבירה את מבטה לאדי, "סטריגוי קרה לו. הוא היה איתי ועם עוד כמה ילדים כשסטריגוי תפסו אותנו, הם התשמשו בו כמאגר דם אישית."
הבטתי על צווארה החבוש. "הסטריגוי האלה?"
היא הנהנה.
קול מוחק שנשמע מאחורינו קטע את התחושה המעיקה.
"היי רוז! מי זאת הפצצת יופי המתקתקת הזאת?"
שלושתינו הסתובבנו בבת אחת. זה היה אחד הילדים שרוז אמרה לי שהוא פנוי. דין ברנס.
הוא התקדם לעברנו עם עוד מישהו… לא יודעת מי.
חייכתי את החיוך הכובש בחורים שלי. "אני מקווה מאוד שאתה מתכוון אליי."
"אלא מי?" ענה וחייך חיוך פלרטטני.
הוא התיישב על השולחן לידי וחבר שלו התיישב בין ליד ליסה.
"אני דין. וזה ריאן." אמר והצביע על חבר שלו.
"שמעתי שאת מכירה את בליקוב…" התחיל ריאן. ואו שמוועת מתפשטות כאן ממש מהר. "הוא גם היה אחד מהלבבות ששברת?"
"תיזהר." אמרתי לו. "שלא תמצא את עצמך ביניהם."
הוא משך בכתפיו. "ללב שלי אין בעיה להישבר אם את זו ששוברת אותו."
צלצול… איזה עצבים. דווקא שהתחיל להיות לי קצת אקשן. אני אהבתי לפלרטט זה הוציא משגרת החיים המשעממת של הטירונים.
שלפתי מערכת מהילקוט והבטתי בה.
"מי בא איתי לתרבות המורוי 4?" .
כל הארבעה הרימו את ידיהם.
יש! לפחות לא יהיה לי משמעמם. אני לא סבלתי פה את רוב השעורים. אני מתכוונת לא סבלתי את כל השיעורים של מערכת אחר הצהריים. כל שיעור כאן שלא מקדם אותי בתפקודי כמגינה, אני לא צריכה אותו.
ישבתי ליד דין, רוז ישבה ליד ריאן וליסה ישבה ליד כריסטיאן. אני ודין הצלחנו לתפוס מקום מעולה בשורה האחרונה. רוז וריאן תפסו מקום סביר בשורה השנייה, וכריסטיאן וליסה נתקעו בשורה הראשונה.
"את באת מרוסיה?" שאל אותי דין.
הנהנתי.
"את מכירה את אבא שלך?" שאל קצת נבוך. "אני לא הכרתי את שלי, רוב הדמפירים לא."
הנדתי בראשי. "לא אני לא הכי מכירה אותו, אבל נראה לי שהוא היה ממשפחת דשקוב, או שזה היה איבשקוב. אני לא בטוחה."
דשקוב ואיבשקוב היו שתיים ממשפחות האצולה. במשפחות האצולה מי שהכי מבוגר במשפחה נושא בתואר נסיך או נסיכה תלוי במין, אבל המלכה היא ממשפחת איבשקוב אז לא ידעתי אם יש להם גם נסיך וגם מלכה.
הוא צחק חרישית, כנראה שמע על הפשלה שלי ושל רוז בשיעור אלגברה.
"היה בסיביר קר מידי שהחלטת לבוא לכאן?" שאל משועשע.
משכתי בכתפיי.
לפתע הבחנתי כמה שדין היה חתיך, היה לו שיער שחור מתולתל, עור שזוף ושרירים ענקיים, ועיניים שחורות כהות ונוצצות.
"דין אתה לא מאמין." קרא קול לידנו.
הסתובבנו לכיוון ימין. -לכיוון הקול כמובן. – זו הייתה דמפירית גבוהה עם שער חלק ארוך וברונטי, עור שזוף שזוף ועיניים ירוקות כהות.
"מיה רינ — מי זאת?"
דין צחק, ואני צחקתי קצת נבוכה.
"קטיה." אמרתי
"אני מרדית." ענתה הנערה בחביבות.
"מה עם מיה?" התלהב דין.
"שמעתי שהיא עוזבת…" אמרה מרדית.
"מה עוזבת?" עיניו של דין נפערו.
אני העברתי את מבטי חליפות מדין למרדית. "מי זאת מיה?"
"היא קטנה מאיתנו בשנה, היא נתפסה עם רוז אדי כריסטיאן ו-" מרדית קטה את עצמה. ו… מי? עכשיו היא הלחיצה אותי. "על ידי סטריגוי בחופשת הסקי, ולפי מה ששמעתי היא פוצצה אקווריום שלם וחנקה עם המים שהיו בו את אחד הסטריגוי."
"ואו." נדהמתי. "רג– אתם לומדים קסם תקיפה?"
מרדית הנידה בראשה. "זה לא קסם תקיפה, אם את רוצה לראות קסם תקיפה לכי לכריסטיאן אוזרה."
"פעם את הוא הצית ילד בשם ראלף באש תוך כדי שהוא מגן עליו מהלהבות. ראלף צרח כמו ילדה קטנה וכמעט בכה. זה היה ענק." העיר דין.
כל השיעור דיברתי עם מרדית ודין. ואו כל הבית ספר הזה מלא ברכילות… אפילו יותר ממה שהיה ברוסיה.
אחרי השיעור יצאת מהכיתה בהחלטה.
"הפעם אני באמת אמצא את דימיטרי!" אמרתי למרדית' שליוותה אותי לשיעור הבא, היא היחידה שלמדה את אותו השיעור. שיעור בחירה, אני לא הכי בחרתי. מדעי התזונה והבישול… – אל תתלהבו מהשם זה סך הכל שיעור בישול מפגר –
"איפה בדיוק הוא יכול להיות?" שאלה מרדית'
"זאת הבעיה שאין לי מוש — הנה הוא!"
ראיתי אותו וזיהיתי אותו ישר, השיער החום שמגיע לו עד הכתפיים. השרירים. והוא היה גבוה מידי בשביל סתם איזה עוד מישהו, והוא לבש מעיל עור. דאסטר, הוא תמיד אמר לי שהוא היה גדול יהיה לו מעיל כזה… יואו לא ראיתי אותו כבר שש שנים. יותר מידי.
הוא עמד עם הגב אליי אבל איכשהו ידעתי שזה הוא. פשוט ידעתי.
היא צחקקה, והסתובבה ללכת. "ביי." אמרה ונופפה לי.
"ביי." אמרתי ונופפתי חזרה.
היא הסתובבה בכיוון הכיתה ואני התרגשתי, או מי גוש. שש שנים. אם הוא לא יזהה אותי? חסר לא שלא!
חיוך ענק הופיע לי על הפנים.
"דימיטרי!" קראתי.
הוא הסתובב הדריכות הרגילה שלו, אויש הדמיטרי הזה. תרגע קצת. אתה באזור בטוח. בעצם לא! אסור לו לא להיות דרוך, אבל דימיטרי היה דרוך פי 3 ממגן רגיל.
רצתי אליו. ובלמתי שכמעט התנגשתי בו. הלכתי צעד אחורה כי מרוב שהיינו קרובים לא ראיתי את הפנים שלו. למרות הצעד עדיין לא ראיתי את הפנים שלו שהסתכלתי ישר. אני גבוהה, אבל דימיטרי? דימיטרי גבוה במידות בלתי נתפסות. אז הסתכלתי למעלה. הוא הרכין אליי מבט. ואו, הוא עדיין חתיך.
הוא קימט את מצחו לכמה שניות מנסה להבין מי זאת הילדה הזאת…
הזעפתי פנים ואז הוא צחק, הבין מי אני.
"קטיה?" שאל נדהם.
"לא זה שמואל!" עניתי בסרקסטיות. "ברור שזו אני!"
פתאום מבטו השתנה… כאילו הוא קלט משהו, ואז מבט של יאוש. כאילו הוא הבין שזה היה צפוי.
"את זו שעשית את הבלגן בשיעור של מר גרין?" הוא שאל בארשת טיפה משועשעת.
נדהמתי. עכשיו זו הגזמה, המהירות ששמועות רצות כאן. מגיע לבית ספר הזה פרס! "אפילו אלייך זה הגיע?"
הוא נאנח והניד בראשו כאילו אמר. 'הייתי צריך לדעת שזו את.'
"סתום!" צחקתי. יכולתי להתנהג אליו כחבר, הוא הבין.
הוא חייך. "באת לעשות לי צרות גם כאן?"
כשהיינו בסיביר כל הזמן נכנסתי לצרות ועשיתי בעיות… היה לי משעמם. והוא? הוא כל הזמן הצליח למצוא דרך לחפות עליי.
"אני לא עושה רק צרות!" מחיתי. "אני עושה גם בעיות כשצריך."
"אוי קטיה…"
"דיי כבר סבא! שנינו יודעים שאתה מת לצחוק, ואתה מחזיק את זה בבטן כמו תמיד!" הקנטתי אותו.
"אם עשית צרות כאלה שאני אפילו לא רוצה לדבר עליהן, בגיל 11. מה יהיה עכשיו?"
"נחכה ונראה." שלחתי לו חיוך מסתורי.
בדיוק כשעמדתי לשבור אותו. היה צלצול.
"אני עוד אגרום לך לצחוק מתישהו!" צעקתי לו בזמן שרצתי לכיתה.
"נחכה ונראה." הוא צעק לי.
הוצאתי לו לשון, אני כמעט בטוחה שהוא צחק באותו רגע.