אהבה בלתי אפשרית – פרק 1: איך הכל התחיל

התור ארוך מאוד אחרי המופע.
אני כבר לא יכול לחכות יותר, עוד כמה דקות אני הולך לפגוש את החבר הכי חתיך בלהקת וואן- דירקשיין, זאין.
רק מלחשוב את השם שלו הלב שלי פעם מהר יותר.
כל החדר שלי מלא פוסטרים שלו, כל היום אני רק מדבר עליו, כל שנייה אני בודק את האינסטגרם שלו.
אני מעריץ מספר אחד.
והנה, היום הכי חשוב בחיי הגיעה. בחיים לא חשבתי שזה יקרה.
התור מתקדם לאט, לאט. כל שנייה נראית כמו נצח.
אני לא מאמין. יהיה רגע אחד, אפילו הכי קטנטן, שאני הולך לפגוש אותו.
זהו רק עוד כמה אנשים.
אני חושב על כל הימים חסרי השינה, שרק חשבתי עליו כל הלילה ולא יכולתי לעצום את עיניי.
אני כבר מתכנן מה להגיד לו.
'שלום אני דור, אני מעריץ מספר אחד' לא. זה מה שכולן אומרות.
אולי: 'שלום זאין, אני מת עליך'. עלוב מידי.
כל התור של הבנות מסביבי צורח ובוכה. אני הבן היחידי פה. טוב כמעט.
רק עוד דקה אני הולך לפגוש אותו.
הבת שמלפני צועקת ובוכה, כשהיא פוגשת אותם.
היא רק מושיטה את הפוסטר שלה ואת החולצה לחתימה, מצטלמת איתם והולכת.
תורי הגיעה.
אני מחייך חיוך רחב ושני השומרים מכניסים אותי דרך פס ההפרדה הצהוב.
אני ניגש לאט. אני שוכח איך מוציאים את המילים מהפה.
פתאום אני מבחין במשהו. כל הלהקה שם חוץ מזאין.
כל ההתרגשות שלי יורדת.
"למי לחתום?" הארי שואל.
"לדור" אני אומר בחוסר עניין, וכל חברי הלהקה חותמים על החולצה שקניתי בדוכן לפני ההופעה.
"עוד משהו?" הילד הקטן הזה מהלהקה שואל. לא כל-כך אכפת לי איך קוראים לו. אכפת לי רק מזאין.
"אתם יודעים איפה זאין?" שאני אומר את השם שלו עולה לי חיוך לפנים.
"הוא יצא להפסקה בדיוק, הוא יחזור עוד כמה דקות."
כנראה שהוא רואה שאני עצוב, אז הוא מציע לי פוסטר חתום.
"לא תודה." אני אומר בקוצר רוח. אני מרגיש איך הלב שלי נשבר.
"המשך ערב טוב." הארי אומר ולוחץ את ידי.
אני הולך משם מהר. הצעדים שלי נעשים מהירים יותר ויותר.
הדרך יציאה משם נראית ארוכה.
השביל שמוביל מדוכן החתימות ליציאה מרוצף באבנים לבנות חלקות.
אני פוסע מהר לחניה, מנסה לצאת מהר ולנסוע מפה.
כל המדשאה שמשמאלי מלאה עדיין בבנות צורחות. אני לא מבין למה, התור עוד רחוק.
פתאום אני נתקע במישהו. אני לא שם לב שאני מסתכל כל הדרך על השביל המרוצף עד אותו רגע.
"מצטער, לא שמתי…" אני אומר ואז מסתכל למעלה.
הדמות שנתקעתי בה הייתה גבוהה ודי רחבה, לפחות יותר ממני.
הוא לובש חולצה לבנה עם מעיל שחור שמחמיאים לתווי הפנים המושלמים שלו ולצבע עורו.
הזיפים שלו מעוצבים בצורה שגורמת לפניו להיראות דוקרות יותר, חדות יותר.
שערו השחור מתבדר ברוח הקלה, וחיוך קל עולה על פניו.
"אני מצטער." הוא אומר עם המבטא בריטי שלו.
"זה בסדר." אני ממשיך לבהות בו.
החיוך שלו מתרחב. הוא מדיף ריח נקי של לימון וסבון מתוק.
"אז אתה באת לראות את ההופעה שלו?" הוא ממשיך כשאני שותק לרגע.
"כ-כן."
"אני חייב למהר. יש לי עוד חתימות על הראש."
"שנייה." אני אומר מהר, לא מאמין שהצלחתי להוציא מילה מהפה.
"אתה יכול לחתום לי על החולצה?" אני מושיט את החולצה עליו. הוא מוציא טוש מהמעיל שלו וחותם בעזרת אצבעותיו הדקיקות חתימה מסולסלת וארוכה.
"תודה."
"על לא דבר." הקול שלו נשמע חלש שהוא מתרחק, על רקע צעקות הבנות.
אני לא מאמין שפגשתי אותו.
אני עומד שם לכמה רגעים, איפה שהריח שלו נשאר עומד קלוש באוויר.
החיוך הרחב שעלה לי שפגשתי אותו נשאר עד עכשיו, מכאיב לשרירי פני.
אני לא מאמין שפגשתי את זאין.