אבודים פרק 1- התרסקות [חלק א]

ג'ק פקח את עיניו.

עצי במבוק גבוהים וירוקים התנשאו מעליו, והתנדנדו ברוח על רקע השמיים הכחולים. כנראה שג'ק היה חושב שזה מראה יפה מאוד אם לא היה לו כל כך קשה לנשום.

הוא ניסה להיזכר במדויק, ולא הצליח. כל הזיכרונות בראשו התערבלו, נשברו, התרסקו… התרסקות. מטוס. טלטלה אדירה, רעש צפצופים, ואז חושך. הוא נזכר, בערך. רחש קל נשמע לידו. הוא הביט הצידה, עדיין שוכב. הוא לא ידע למה הוא שכב, הוא רק ידע שגופו שידר לו שלקום לא בא בחשבון. הרחש לידו נשמע שוב, הפעם חזק יותר. משהו התקרב. או מישהו…

זה היה כלב.

לברדור לבן, עם עיניים חומות כהות שאור השמש השתקף בהן, יצא מבין השיחים. מה לעזאזל?!

הכלב הביט בג'ק בפה פעור, כאילו מחייך. עבר עוד רגע שבו הכלב פשוט עמד שם והביט בו, ואז פנה לו והלך.

ג'ק החליט, למרות התנגדותו החריפה של כל גופו, לקום. הוא אחז בענפי הבמבוק שלידו ודחף את עצמו. כבר בחצי הדרך הוא הבין שזו הייתה טעות. כאב חד וצורב, כמו נשיכה, פילח את צד גופו ויפחה קטנה נפלטה מפיו. הוא התאמץ להישאר מאוזן- אסור לו להתעלף עכשיו. זה לא הזמן לעצור. הוא דחף את עצמו לכדי עמידה, ונשען על ענפי הבמבוק שמאחוריו. ג'ק התנשם כמה פעמים לפני שהחליט להביט בצד גופו. הוא הסיט את החליפה כדי לראות את הפצע, ומיד התחרט. זה לא שהדם הרתיע אותו, הוא הרי היה רואה דם כל יום כמעט, אלא העובדה שהיה זה הדם ש ל ו . ראשו פעל כעת צלול ובהיר. הבקבוק, דיווח לו מוחו. הוא שלף מכיס החליפה את בקבוק האלכוהול, והביט בו כדי לראות שהוא נשאר שלם. בקבוק הפלסטיק הקטן והשקוף אכן היה שלם, והנוזל השקוף שהיה בו התערבל בתוכו באדישות. חתיכת מזל, חשב. זה יכול להיות מועיל. אחר כך, פקד על עצמו ג'ק. קודם כל הוא היה צריך לבדוק אם יש עוד מישהו.

ג'ק התחיל לרוץ בתוך סבך הבמבוק, לכיוון לא ידוע. המחשבות חלפו במוחו במהירות; האם יש עוד ניצולים? איפה הם? האם יש פצועים? כמה? יש מי שיטפל בהם חוץ ממני? הוא הגיע בסופו של דבר אל החוף, מתנשף ומתנשם. מולו הוא ראה חול לבן וחלק, כשמאחוריו ים כחול ושמיים בהירים. מאחורי ג'ק נשמעה זעקת שבר נוראית, צרחת אימה שהקפיאה רק לרגע את דמו. הוא הביט לכיוון שממנה הגיע הצרחה, והנוף היפה נקטע בבת אחת. שברי המטוס היו פזורים בכל החוף, עצומים ומעלי עשן. הניצולים הסתובבו בניהם, צורחים, חסרי אונים, חלקם המומים מכדי לזוז או לדבר. ג'ק רץ בין שברי המטוס, כשרעש מנועים דק, עולה ויורד, כמו סירנה, מחריש את אוזניו. הצרחות הגיעו כעת מכל כיוון.

"הצילו!"

"עזרו לי!"

"וולט!" צעק מישהו בטירוף מוחלט, רץ ומחפש בין כל האנשים. "וולט!"

"הצילו! הצילו! שמישהו יעזור לי!" הקריאה הזאת נשמעה ממש לשמאלו. היא הגיעה מאדם ששכב תחת חלק כבד של המטוס שריסק את רגליו. הוא פנה ישירות אל ג'ק, מתייפח ומתחנן. ג'ק רץ אליו. "הרגל שלי…" מלמל, צרוד מצרחות. הרעש של המנוע המשיך לצפור באוזנו של ג'ק, לא מרפה, צורח… אבל הוא לא יכל לתת לזה להפריע לו. זמן להיות יעיל. הוא ניסה להרים את שבר המטוס מרגלו פעם, פעמיים… זה היה כבד מדי.

"אתה!" הוא צעק לאחד האנשים שעמדו בקרבתו, גבר קירח שצלקת חדשה עיטרה את עינו. "בוא תעזור לי! גם אתה!" הוא צעק לעוד אדם לידו, גבר גדול ומבוגר שעל פניו מבט מיוסר ומפוחד.

"קדימה, תעזרו לי!" הם הרימו את הגרוטאה מרגלו של האיש, והוא נאנק בכאב. הרגל הייתה מרוסקת לגמרי, שבורה ומלאה בדם. ג'ק הוריד מעליו מבלי לחשוב את העניבה וקשר אותה מסביב לרגלו. לפני שג'ק הספיק להדק את העניבה צעקה נוספת נשמעה מהצד השני. ג'ק הפנה את ראשו וראה אישה צעירה, בשנות העשרים לחייה, צורחת וצועקת לעזרה.

והיא הייתה בהריון.

אלוהים אדירים.

"קחו אותו מפה!" צרח ג'ק אל שני האנשים. "תרחיקו אותו מהמנוע!"

ג'ק עזב אותם ורץ לכיוון האישה.

"בבקשה, תעזור לי" היא יבבה כשרכן לידה. הרעש המשיך לצרוח באזניו. החום
והריצה טשטשו את חושיו של ג'ק. "יש לי צירים!" היא אמרה ברעד.

"באיזה חודש את?"

"אני… היא מלמלה, בוכה, מבוהלת, מתנשמת. "אני רק בחודש השמיני…"

ג'ק הביט סביבו שוב בבהלה, הוא ראה אדם צעיר נוסף מבצע החייאה באישה מבוגרת, בעלת עור כהה, בשנות החמישים שלה, מעולפת. הוא עשה את זה לא נכון… אבל הוא לא הרפה מהאישה ההרה. "מה ההפרש בין הצירים?"

"אני לא… לא יודעת, זה התחיל עכשיו…"

האיש הקירח והאדם הנוסף שעזרו לג'ק לטפל באדם שרגלו נמחצה הובילו אותו הרחק מהמנוע, כשהאיש הקירח ראה מישהו מתהלך כסהרורי קרוב למנוע. קרוב מדי. "הי!" הוא קרא אליו, מאותת בידו. האיש הביט בו, אבל לא הצליח לשמוע אותו.

"תתרחק!" הוא צרח, לשווא. פיצוץ אדיר נשמע שעה שהאיש נשאב אל המנוע.

הפיצוץ טלטל את כל החוף, ואנשים מבוהלים נמלטו מפני מטר המתכת שניתך עליהם. ג'ק הגן בגופו על האישה מתוך אינסטינקט. כשהרעש נרגע הוא הביט בה. הגיע הזמן לשחק את תפקיד הדוקטור. "הי. תקשיבי לי. תסתכלי עליי." הוא אמר לה בקול סמכותי ומרגיע. "הכל יהיה בסדר, את מבינה אותי? אבל את חייבת לשבת בלי לזוז."

היא נאנקה בכאב. האיש שביצע החייאה לידו עבר להנשמה מפה לפה, והוא עשה את זה לא נכון באופן מסוכן. ג'ק היה חייב לעשות משהו. "הי, אתה!" הוא קרא לעבר מישהו שעמד לידו. הוא היה בשנות העשרים שלו, צעיר, אדם רחב מאוד עם שיער מתולתל, שהביט סביבו כאילו הוא חולם. הוא הביט בג'ק מבולבל. "בוא הנה." אמר ג'ק. הוא קם אליו, ונתן לו את ההוראות. "אני צריך שתיקח את האישה הזאת רחוק מאדי הדלק. קח אותה לשם. תישאר איתה. אם הצירים שלה יקרו בתדירות יותר גבוהה, יותר מפעם בשלוש דקות, תקרא לי."

"אתה בטח צוחק עליי…" הוא היה נראה לחוץ, חסר אונים.

ג'ק רכן אליה. "אני תכף חוזר, בסדר?"

היא הנהנה בבכי, וג'ק רץ אל עבר האישה המעולפת.

"הי!" קרא אליו האיש השמן. "איך קוראים לך?!"

"ג'ק!"

הוא ניגש אל האיש שביצע הנשמה מפה לפה, רותח מזעם. "תפסיק. הראש שלה ישר מדי- אתה נושף לה לתוך הקיבה."

"אתה בטוח?"

לג'ק לא היה זמן לענות. הוא ניגש ישר לעבודה. האיש הצעיר נראה נבוך מאוד.

"זה בדיוק מה שעשיתי." הוא אמר נבוך, "אני מציל עם רישיון."

ג'ק בדק את הנשימות שלה. "כדאי שתתחיל לשקול להחזיר את הרישיון הזה."

האידיוט לא וויתר. הוא רצה להיות מועיל. "אולי נעשה לה את הקטע עם החור. אתה יודע, שתוקעים לה עט בצוואר?"

ג'ק ביצע עליה החייאה. ובכן, אם זה מה שירחיק את הנודניק הזה מפה… "כן, רעיון טוב. לך תמצא לי עט."

הוא היה נראה שמח להביא תועלת. הוא קם והתחיל לשאול אנשים אם יש להם עט.

"קדימה…" מלמל ג'ק, והלם בחזה חזק ככל יכולתו. "קדימה!" הוא בדק שוב את הנשימות שלה. שום תגובה. "נו כבר…" הוא שם לב שקולו רעד. הוא לחץ על החזה שלה עוד כמה פעמים, והאישה התנשמה בחדות. ג'ק נשם בהקלה. "תנשמי עמוק," אמר. "תנשמי עמוק…"

רעש מסוכן ומדאיג נשמע מאחוריו. הוא הביט לאחור, וראה את כנף המטוס נוטה ליפול. ממש מתחתיה ישב הבחור השמן והנערה ההרה.

הוא רץ כאחוז טירוף לעברם. כנף המטוס השמיעה חריקה צורמת ומסוכנת. זה יכול ליפול בכל רגע. "זוזו! זוזו!" הוא צרח לעברם. "תרים אותה! קח אותה משם!" קולו נשבר בפחד. לבחור השמן לקח זמן להתעשת. הוא ראה את הכנף מעליהם ותפס את הנערה בבהלה. ג'ק מיהר לעזור לו.

הם הספיקו להתקדם רק כמה צעדים לפני שמאחוריה הכנף נפלה בפיצוץ אדיר שהפיל את שלושתם על הקרקע.

חלקי ענק של שברי מטוס כמעט נפלו על מישהו אחר לידם, בלונדיני וצעיר, שהתהלך לו בחוף מבולבל ובהלם. חלק המטוס הבוער נפל מאחוריו. הוא נבהל והביט בחלק לכמה רגעים, מהורהר.

ג'ק חיכה עד שהרעש יפסיק, והרים את הנערה בהריון. "את בסדר?" היא עדיין לא הצליחה לדבר. היא רק הנהנה חלושות. "ואתה?" הוא שאל את הבחור שני, וגם הוא הנהן, מתנשף ומתאמץ לקום. כל פניו כוסו בחול ים.

"תישאר איתה!" ציווה ג'ק.

"אחי…" הוא אמר, צוחק לרגע, "אני לא הולך לשום מקום…"

ג'ק התהלך בין ההריסות, האש והעשן. הרעש של המנוע נרגע מעט. הוא ניסה לנשום עמוק. אנשים עדיין רצו ממקום למקום, מנסים להתרחק מהחוף. ג'ק הלך כמעט באופן אוטומטי אל פתח במטוס שהראה את חלקו הפנימי. הוא נעמד שם, מביט אל תוך המטוס השרוף. ריח צחנת המוות עלה ממנו, והוא ניסה שלא להקיא. הוא ניסה לעכל את כל מה שקרה עד עכשיו. איך החיים שלו השתנו בתוך עשר דקות. החיים שהיו לו לפני כן… הם נעלמו. מה שלא יקרה עכשיו, הוא לעולם לא יוכל לחזור אל החיים הרגילים שלו, אל התכניות שהיו לו… מעכשיו הכל בגדר תעלומה. דמעות עלו בעיניו, והמילה "אסון" ריחפה במוחו שוב ושוב.

"לא ידעתי איזה מהם יתאים," אמר לפתע לידו האיש שהלך להביא עטים. הוא דחף מול פניו של ג'ק חבילת עטים שאסף. ג'ק הביט בו, בהיסח הדעת ולקח את העטים מידו. כשהבין, הוא צחק בעצב.

"כל אלה יתאימו. תודה." בסך הכל, הבחור ניסה רק לעזור. ג'ק פנה משם הלאה, משאיר אותו לבד בוהה בפנים המטוס.

כעת הגיע הזמן לטפל בפצע שלו, הוא חשב. ג'ק פתח מזוודה שעמדה על החוף, ומצא בתוכה תיק איפור קטן ומנומר. הוא פתח אותו, ושם מצא את מה שקיווה לו- ערכת תפירה. אמנם קטנה, ולא ממש מקצועית, אבל זה יתאים. הוא רץ הרחק מהחוף, אל תוך הג'ונגל, והוציא מכיס החליפה שלו את בקבוקון האלכוהול.

ג'ק מצא פינה שקטה, הוריד את חולצתו, והעיף מבט בפצע. הוא היה נראה זוועה. והוא כאב כמו הגיהינום. מה גם, הוא לא יכול היה להגיע אליו, לגעת בו, ובטח שלא לתפור אותו. הוא ישב חסר אונים, מנסה לחשוב על פתרון. מבעד לעצים הוא הבחין פתאום באישה בערך בשנות השלושים לחייה, שיערה השחור פזור וסתור, והיא התהלכה לאט מאוד ובפחד מסוים. "סלחי לי," הוא קרא אליה בטון האדיב ביותר שיכל לגייס. היא סובבה אליו את ראשה מיד. עיניה היו אדומות ונפוחות מבכי. "השתמשת פעם במחט?"

היא התקרבה אליו, מבולבלת מהשאלה המשונה. "מה?" היא שאלה בשקט.

"תפרת פעם זוג מכנסיים?"

היא ניסתה להיזכר. זה הדבר האחרון שהיא חשבה עליו כרגע. "אממ… תפרתי את הווילונות בדירה שלי…"

"יופי, מצוין, תקשיבי… יש לך רגע? אני זקוק לעזרה."

היא הנהנה בלי רצון, ונגשה אליו. "עזרה עם מה?"

הוא הפנה אליה את הפצע שלו. "עם זה." היא הפנתה את ראשה בזעזוע. "הייתי עושה את זה בעצמי. אני רופא," הסביר, "אבל אני לא מגיע…"

"אתה רוצה שאתפור את זה?" היא הייתה המומה.

"כמו את הווילונות, זה אותו הדבר."

"לווילונות השתמשתי במכונת תפירה." הוא שמע פאניקה בקולה.

"את יכולה לעשות את זה,אני אומר לך." הוא ניסה להרגיע אותה. אם היא תהיה בפאניקה זה לא ילך. "אם לא אכפת לך…" הוא נשמע מתחנן.

היא נשמה עמוק. "כמובן…"

"תודה…" הוא הגיש לה את בקבוקון האלכוהול. "לידיים שלך," אמר. היא כרעה על ברכיה ושטפה את ידיה עם האלכוהול. "תשמרי לי קצת." אמר ג'ק. היא הביטה בו בשאלה, וג'ק הבין עד כמה מטופש זה בוודאי נשמע. 'תשמרי לי קצת מהאלכוהול הזה לאחר כך, אם לא אכפת לך.'

"בשביל הפצע…" הסביר, מחייך.

הוא הרים את ערכת התפירה והושיט אותה לאישה. היא הביטה בה רועדת, עדיין לא מאמינה שהיא הסכימה לזה. "יש לך צבע מועדף?" היא התבדחה במרירות, מבלי לחייך.

ג'ק צחק, וזה הפתיע אותה. הוא צחק באמת. לא במרירות, ולא בציניות. "שחור סטנדרטי," הוא אמר, מחייך אליה.

היא הביטה בו לרגע, מנסה לתהות על קנקנו, והכינה את כלי התפירה. ג'ק לקח את בקבוק האלכוהול, ושפך את תכולתו על הפצע. זה שרף. הוא ציפה לזה, אבל הוא קיווה שיצליח לעצור את עצמו מלצרוח. טוב, זה בערך עבד. הוא רק התנשם ונאנק בסבל. הוא לא רצה לצרוח, כדי שהיא לא תיבהל.

היא נבהלה בכל זאת, אבל ניגשה לעבודה.

***

בחוף המצב נרגע מעט.

איש בערך בשנות השלושים לחייו, בעל שיער זהוב ומבט אטום הצית לעצמו סיגריה. הוא קם והתחיל ללכת בין ההריסות, מהורהר, ושאף מהסיגריה שלו.

הנערה בהריון עמדה מול הים, נותנת לגלים לשטוף את רגליה היחפות. היא ליטפה את בטנה התפוחה והביטה אל האופק.

הבחור השמן שעזר לה לפני כן ישב ומיין מנות מזון שמישהו מצא בתוך המטוס.
האיש הקירח ישב אל מול הים מבלי לזוז. חתך אדום ומכוער חצה את עינו הימנית.

האיש הצעיר שהביא לג'ק עטים ניסה לשווא להפעיל את הטלפון הנייד שלו. לידו נשא עצים אדם עם שיער מתולתל, חזות מזרחית ובעל עור כהה. הוא ניגש אל הבחור הצעיר הבלונדיני שניצל מחלק המטוס שנפל מאחוריו שישב עם ראשו בין ברכיו. "היי, אתה." אמר האיש הערבי במבטא כבד, אבל באנגלית מושלמת. "מה שמך?"

"אני?" הבחור היה מופתע מעט שפונים אליו, אבל הוא התעשת וקם על רגליו. "צ'ארלי."

"צ'ארלי," חזר הערבי. "תעזור לי להקים מדורה. יראו אותה רק אם היא תהיה גדולה."

"אני על זה." הוא לקח מידו את אחד העצים והעמיד אותו ליד המדורה. "איך קוראים לך?"

"סעיד."

"סעיד. אני על זה, סעיד."

לידם ישבה האישה שהתעלפה. היא לפתה בבכי את הטבעת שענדה על שרשרת. היא הביטה בה בעיניים דומעות, ונישקה אותה בעצב.

***

בינתיים ג'ק ניסה שלא לצרוח בכאב בעוד התופרת שלו מחדירה את המחט לגופו.

"אני עלולה להקיא," הזהירה.

"את בסדר גמור." הוא הרגיע אותה. עוד כניסה של המחט, והוא השתנק בסבל.
היא שתקה לרגע, מתלבטת מה להגיד. לבסוף אמרה- "אתה לא נראה מפוחד בכלל. אני לא מבינה את זה…"

"ובכן," הוא אמר, מנסה להישאר יציב. "פחד הוא דבר משונה."

היא הקשיבה לו, ונראה שהשיחה שלהם מרגיעה אותה. "כשהייתי רופא מתמחה," הוא התחיל לספר, "ההליך הראשון שביצעתי לבדי היה ניתוח בעמוד שדרה של ילדה בת שש-עשרה, ובסוף, אחרי שלוש עשרה שעות, תפרתי אותה… ובטעות קרעתי את השק המותני. הוא נמצא בבסיס חוט השדרה, זה מקום המפגש של כל העצבים.

"הקרום דק כמו נייר טישו, והוא פשוט נקרע. העצבים נשפכו החוצה כמו ספגטי, הנוזל השדרתי נזל החוצה, ו…" הוא נרעד לרגע כשנזכר בזה, "הפחד היה כל כך מטורף… כל כך אמיתי… וידעתי שאני מוכרח להתמודד עם זה." דמעה זלגה על לחיו. זה היה זיכרון נורא.

"אז פשוט החלטתי החלטה," המשיך ג'ק. "נתתי לפחד להיכנס. נתתי לו להשתלט. נתתי לו לעשות את שלו- אבל רק למשך חמש שניות, לא נתתי לו יותר מזה. אז התחלתי לספור."

היא הביטה בו, מרותקת.

"אחת…. שתיים…. שלוש…. ארבע…. חמש."

הם שתקו לרגע קטן.

"והוא נעלם." הוא אמר, מחייך. "חזרתי לעבודה, תפרתי אותה, והיא הייתה בסדר."

היא חייכה, והמשיכה את התפירה. "במקומך," היא אמרה, "הייתי בורחת מהחדר."

"לא, אני לא חושב שזה נכון," הוא אמר ברצינות. "את לא בורחת עכשיו."

***

הלילה ירד על החוף. על החול פוזרו מדורות, ואנשים התקבצו יחדיו כדי להקים מחנות, למרות שרובם בסך הכל רצו להירגע ולנשום. חלקי המטוס עדיין העלו עשן, והריח המצחין שעלה ממנו התפשט סביבו. אף אחד לא ישב קרוב מדי למטוס.

צ'ארלי מצא דבק סלוטייפ. הוא עשה משהו שראה פעם באיזו מסיבה. איזה פריק אחד ליפף שכבה של סלוטייפ סביב כל אחת מהאצבעות שלו, ורשם עליהן איזה משהו מטופש שצ'ארלי לא זכר מה הוא. צ'ארלי מצא טוש שחור שהיה באחד התיקים, ליפף את הסלוטייפ סביב ארבעת אצבעותיו ורשם "ג ו ר ל." הוא לא ידע למה בדיוק הוא עושה את זה. איכשהו הזיכרון העמום הזה התפרץ אליו דווקא עכשיו ברגע משבר, והוא החליט לפעול על פיו.

"חשבתי שהם כבר יבואו עד עכשיו." אמר סעיד, שישב לידו.

"מה?" צ'ארלי הרים את ראשו והסיר את כובע הקפוצ'ון שלו. "מי?"

"כל אחד." מלמל סעיד, מיואש.

נערה בעלת שיער בצבע קש, בשנות העשרים לחייה, ישבה מול המים במבט אטום, ומרחה בלק את ציפורני הרגליים שלה. הבחור שניסה להחיות את האישה בהתרסקות התיישב לידה. הוא הציע לה חטיף שוקולד.

היא אפילו לא הביטה בו. "כאילו שאני אתחיל לאכול שוקולד." התיזה לעברו.

הוא היה נראה כמתאפק לא להתפרץ עליה. "שאנון, אנחנו כנראה נהיה כאן עוד הרבה זמן."

"למטוס הייתה קופסה שחורה, אידיוט." אמרה שאנון בכעס, והרימה את ראשה אליו. "הם יודעים בדיוק איפה אנחנו. הם באים."

הוא הושיט לה שוב את חטיף השוקולד.

"אני אוכל על סירת החילוץ."

הוא לא הרפה.

"אני-אוכל-על-סירת-החילוץ."

הוא משך בכתפיו באדישות, פתח את החטיף, ואכל אותו מולה. היא ידעה שהוא עושה את זה רק כדי להרגיז אותה, ולמרות זאת זה עבד יפה.

הבחור השמן שהציל את הנערה בהריון התיישב לידה על צינור הברזל, והקים כתוצאה מכך הרבה רעש. הוא החזיק בידו ארגז עם מנות האוכל שמיין לפני כן.

"רעבה?" שאל.

"כן…" היא צחקה בביישנות. היא הייתה מאוד רעבה. "תודה," אמרה כשהגיש לה חבילת מזון עטופה בנייר כסף. היא לא ידעה מה יש בפנים, אבל מה שזה לא יהיה היא תאכל הכל.

"היו עוד אה…" הוא היה כעת מעט נבוך, "את יודעת… עניינים של תינוקות?"

"לא… אני בסדר." היא אמרה. להגיד את זה היה נשמע מוזר. היא בהחלט לא בסדר. היא תקועה על אי מרוחק, בהריון אחרי התרסקות של מטוס. אבל היא לא התכוונה להגיד את כל זה לבחור. הוא היה נראה נחמד מאוד.

הוא שלף מכיס החולצה שלו סכו"ם חד פעמי שהיה עטוף בעטיפת פלסטיק, והגיש לה אותה. "טוב," הוא אמר ונעמד, "תחזיקי מעמד."

"כן, גם אתה…" היא אמרה, והתכוונה לזה. היא התכוונה לפתוח את עטיפת הפלסטיק, כשהוא הושיט לה מנה נוספת של אוכל. היא חייכה אליו, יודעת שאם תאמר לו תודה זה לא יספיק כדי להסביר עד כמה היא הייתה צריכה את זה, את המילה הטובה, את ההתייחסות הפשוטה והנחמדה הזאת ממישהו זר לחלוטין.

לא רחוק משם האיש שצעק "וולט" בטירוף בכל החוף בתחילת היום, איש בעל עור כהה, שיער שחור ועיניים עייפות, ישב ליד הבן שלו, שהתכסה בשמיכה שאבא שלו מצא לו. הוא לא הביט באביו, אלא רק בהה באוויר. "אתה בטוח שחם לך מספיק?" שאל אותו אביו.

הוא הנהן לאט, ועדיין לא הפנה את ראשו אל אבא שלו.

בנקודה מבודדת בחוף ישבו זוג אנשים, גבר ואישה. איש לא דיבר איתם מהבוקר, ואלה שניסו, נחלו אכזבה כשגילו שהם קוריאנים שאינם דוברי אנגלית. האיש הביט באישה, ואמר לה בקוריאנית, "אסור לך להתרחק ממני."קולו היה תקיף. "לכי אחריי לכל מקום. את מבינה?"

היא הנהנה בשקט, לא מסירה את עיניה ממנו.

"אל תדאגי לאחרים," הוסיף. "אנחנו חייבים להישאר ביחד." דמעות נקוו בעיניה, אבל הוא הניח שזה בגלל כל מה שקרה לה היום.

ג'ק פתח את עין ימין של האיש ששכב ללא הכרה בחול תחתיו, והביט לתוכה בעזרת פנס. הוא עבר עם הפנס אל הבטן של האיש, שם היה הפצע הגדול. חלק מהמטוס, בגודל כף היד של ג'ק, היה תקוע לו בצלעות. התופרת האישית שלו, שנצמדה אליו במשך היום, עמדה לידו ושאלה בדאגה- "אתה חושב שהוא ישרוד?"

ג'ק הביט בה. הוא ראה שיש בעיניה דאגה אמתית, הרבה יותר משהייתה אצלה כשבדקו את שאר הפצועים. "את מכירה אותו?" שאל.

היא שתקה לרגע, כמו חושבת מה להגיד. "הוא ישב לידי."

ג'ק הביט שוב באיש. הוא היה די מבוגר, אולי בגיל חמישים. הוא לא ידע אם הוא ישרוד.

מאוחר יותר באותו הלילה, אחרי שבדק את כל הפצועים, ג'ק מצא עלה ביער שנראה קצת כמו מטוס. הוא חשב שזה יהיה מצחיק לשפצר אותו קצת. אחר כך כבר היה לו דגם קטן של מטוס שעשוי מעלה. היא ישבה לידו, כשהיא שאלה אותו מה הוא זוכר ממה שהיה. "היינו בערך ב-40000 רגל כשזה קרה." הוא הטיס את דגם המטוס מולו. "נתקלנו בכיס אוויר. נפלנו, אולי, שבעים מטר. מערבולות האוויר היו…" הוא השתתק לרגע. הטלטלה שהייתה במטוס עדיין הייתה צרובה בזכרונו. "איבדתי הכרה." אמר לבסוף.

"אני לא," היא אמרה.הוא הביט בה. היא כבשה את עיניה בקרקע. "ראיתי את הכל. ידעתי שהזנב הלך, אבל… לא העזתי להסתכל אחורה."

ג'ק לא יכל היה לדמיין מה עבר עליה באותם רגעים. הוא חשב עד כמה מזל היה לו שהוא התעלף.

"ואז החלק הקדמי של המטוס התפרק." היא אמרה.

"טוב, הוא לא כאן על החוף. וגם לא הזנב. אנחנו צריכים להבין מאיפה הייתה זווית ההתרסקות."

"למה?"

"כי יש סיכוי שנמצא את תא הטייס," הסביר ג'ק. "אם הוא שלם, אולי נוכל למצוא את המקמ"ש ולשלוח איתות, לעזור למשלחת החיפוש למצוא אותנו."

"איך אתה יודע את כל זה?" היא שאלה בגבה מורמת.

ג'ק צחק. "לקחתי כמה שיעור טיס." אמר ושיחק עם דגם המטוס שלו. "זה לא היה בשבילי." הוא השליך את דגם המטוס למדורה.

היא שתקה, התלבטה אם להגיד לו משהו. "ראיתי עשן," היא אמרה לבסוף. ג'ק הביט בה מופתע. "בעמק."

ג'ק חשב מעט.

"אם אתה חושב על למצוא את תא הטייס, אני באה אתך." אמרה. לא כבקשה, יותר כקביעה.

הוא לא היה נראה ממש מרוצה מזה. הוא לא ידע אם יוכל לבטוח בה. "אני לא יודע איך קוראים לך," הוא צחק.

היא חייכה לעצמה, ואז הביטה בו. "אני קייט."

"ג'ק." הוא חייך.

לפתע ג'ק שם לב שלקייט יש עיניים ירוקות.

בדיוק כשהמחשבה הזאת חלפה בראשו, רעש נורא ואיום פילח את האוויר.

הרעש לא בא מכיוון המטוס, ולא מכיוון הים.

הוא הגיע מתוך מעמקי הג'ונגל.

זה היה רעש מבעית. לא אנושי, אבל גם לא בדיוק חייתי. זה היה כמו רעם מתכת צורם, כמו פטיש ענק שמכה במשטח ברזל, כמו תקתוק של אלף מכונות. כולם על החוף הפנו את מבטם בבהלה בבת אחת אל הג'ונגל, וכל אחד מהם הרגיש משהו קצת שונה. פחד? אימה? סקרנות? כל אלה ביחד? אבל הצליל הנורא עורר גם תחושות אחרות בקרב הניצולים. תחושות שלא היו מוכרים להם לפני כן. כאילו האי עצמו מתעורר.

"מה זה?" שאלה שאנון, שניסתה לשמור על קור רוח.

קייט הביטה בג'ק, ושניהם קמו ונעמדו מול העצים.

צ'ארלי קם בעקבות סעיד. "זה מוזר, נכון?" הוא שאל, מקווה בינו לבין עצמו שזה בעצם משהו נורמלי לחלוטין שקורה לפעמים באיים בודדים.

הילד בן העשר התנער מהשמיכה ורץ גם הוא אל מול העצים בהתרגשות. "זה וינסנט?" הוא שאל את אביו, שקם אחריו ודאגה מציפה את קולו.

"זה לא וינסנט." אמר.

מיד אחר כך קרה משהו ששיתק את רוב האנשים שעמדו שם. כמה מהעצים שעמדו בגאון בתוך היער, עצי דקל חזקים ואיתנים, קרסו ונפלו ברעש אדיר, בליווי אותו קול נורא שהמשיך לתקתק ולתקתק באיום.

הנערה ההרה נבהלה. "מישהו ראה את זה?!"

האיש השמן עמד מאחוריה והביט בג'ונגל כשאימה אוחזת בו. "כן…" הוא ענה. הוא רצה לשאול את זה בעצמו, ודי קיווה שהוא היה היחיד שראה את זה.

הבחור שאכל את חטיף השוקולד ליד שאנון קם בבהלה והלך במהירות לכיוון העצים גם הוא. "בוּן!" קראה אחריו שאנון בדאגה. כשלא הקשיב לה, היא קמה בעקבותיו והלכה אחריו בבהלה.

צלילים נוספים, אימתניים, צורמים וחדים מילאו את האוויר בתחושת מחנק. לכל מקום ממנו נשמע הקול נפלו עוד ועוד עצים, נופלים אחד אחרי השני, כמו משתחווים, כמו נכנעים לאותו כוח אדיר שמשוטט ביער ומפיל אותם אחד אחרי השני, כאילו הוא מתהלך בניהם.

כולם נעמדו על קו החוף, מול הג'ונגל שכעת נראה מאיים אפל ומסתורי יותר מתמיד.

"נהדר." מלמל צ'ארלי.