עמוק בלב- פרק 8 (באיחור אני ממש מצטערת)

כשנחתתי, וראיתי שכולם מחכים לי למטה, בידיוק נשמע הצלצול לסיום יום הלימודים, נפלתי מפני שהורדתי את כוחותיי ממני לפני שנחתתי לגמרי, מחשש שייראו אותי.
"אחח…" אמרתי שאני חצי יושבת חצי שוכבת, על הדשא ומשפשפת את הישבן.
אנג'ל ציחחקה עד שלא יכלה להתאפק ופרצה בצחוק.
"זה לא מצחיק זה כואב!" צעקתי עליה, אבל כמובן שחייכתי להראות לה שאני לא כל כך רצינית.
תומס עזר לי לקום ואז יצאנו מבית הספר.
—————————————–
"ואוו !!!" אמרה טומי שעברו בשביל של שכונת הוילות. היא הביטה סביבה בהתרגשות כיאילו לא עברה פה מעולם.
הגענו לעבר ביתי, והתכוונתי לפתוח את השער אבל אורנלה עצרה אותי באמירה קטנה שאמרה במהירות.
"תבואי בחמש לקניון במרכז טוב?" אמרה במהירות.
"בסדר.." אמרתי והחטפתי שלום קטן לטומי שעדיין בחנה את הוילות ואז ציחקקתי.
נכנסתי הביתה, וישר היה לי טלפון מאבא.
"הלו?"
"היי מתוקה יש לי משהו להגיד לך." הוא אמר בקול חלש.
"אבא?! אבא?!" אמרתי והרגשתי דמעות צצות בעניי, זרקתי את התיק על הרצפה ומהרתי לעלות לחדרי.
חיפשתי דפים, מסמכים, למה?! ועוד בחדרי?!
"לורן מתוקה, רק רציתי להגיד שעשו לי בדיקות ואני חולה סכרת"
"סכרת?!" אמרתי והדמעות עמדו לפרוץ מעניי. "אבא אני באה עכשיו תן לי את הכתובת!"אמרתי ועצרתי את הדמעות. "אב.."הוא עמד לומר אבל אך עצרתי אותו. "בלי שום אבל, תן לי את הכתובת עכשיו!"
——————————————
"אבא" יללתי בבכי כיאילו אני עומדת 'להתפצץ' מכאבים, אבל הדבר היחיד שיכל 'להתפוצץ' אצלי אלו הדמעות. ישבתי לידו ואחזתי בידו.
"אני בסדר מתוקה, רק כמה שעות להתאושש, ואני אהיה רגיל כיאילו כלום לא קרה אני פשוט אהיה חולה." הוא אמר, וחייכתי חיוך קטן והבטתי בשעון. שש וחצי! הם יחשבו שהברזתי!
מהרתי לצאת מן החדר, לתת לאבי לישון, ולטלפן לטומי.
"הלו? לורן אנחנו פה שעה וחצי, מה ניראה לך שאת מאחרת ככה, חשבנו שאת כבר מבריזה!!!!" היא צעקה עליי בפאלפון, ויכולתי להרגיש את שאר החברות של אורנלה סביב טומי במעגל, מחכות לתשובה.
"ששש… תירגעי, מה את צורחת?! אני לא יכולה לבוא היום ואני לא אבוא גם מחר לבית הספר." אמרתי לה בטון גבוה, ויש ירדתי לטון נמוך מאוד.
"אה זה מה שיש לך להגיד שלא תבואי אחרי שעה וחצי שאנו מחכות?! שום סליחה, שום כל…" היא ענתה לי בחוצפה, שהרגשתי שהיא לא יודעת כלום.
יכולתי לשמוע צרחות מהרגע שאמרה שזה מה שיש לי להגיד.
"אוחח… תביאי לאנג'ל את הפאלפון אני צריכה או.." אמרתי והיא קטעה אותי. "אנג'ל לא פה, עכשיו יש לך מש.." היא אמרה ותורי היה לקטוע אותה "לא פה?! אוחח.. לא חשוב ביי" אמרתי וניתקתי את הפלאפון.
"הלו?! הלו?!" היא אמרה מהצד השני.
————————————–
"אבא!" אמרתי בהתרגשות, ואבא היה ניראה כיאילו כלום לא קרה, כמו שאמר.
"תקשיבי מתוקה, אני הולך להיות במרכז לאנשים חולי סכרת, ואשתתף בניסוי שיכול להציל לי את הלבלב."
סמכתי אליו אז הסכמתי לחזור הביתה להתארגן לבית הספר למרות שאני מאחרת.
————————————
"שלום גב' קומסוצקי" אמרתי בעודי מניחה את פתק האיחור על שולחנה של המורה.
התיישבתי ואז קיבלתי פתק מאנג'ל.

———בפתק————-

טומי סיפרה לי שהבזת להם אתמול, מה קרה?!
————————————————
לא הברזתי לא יכולתי להגיע, וביקשתי שייתנו לדבר איתך והן אמרו שלא באת, למה?!
—————————————————————————————–
כי לא ביקשו שאבוא, ולמה לא יכולת להגיע?, ומה רצית?
—————————————————————
אוחח.. אני אגיד לך אחר כך.
——————————————————–

קימטתי את הפתק, ואז נשמע הצלצול להפסקה ומיהרתי לאנג'ל וכנראה שטומי חיפשה אותי. היא הזדחלה בריצה, מתנשפת כולה, מאחורינו והיא לא יכלה לשמוע מילה. בגלל זה ברחנו, אני ואנג'ל, כי היא כבר לא יכלה לרוץ, אבל באמת שהיה לי חבל והצטערתי שברחתי לה.
——————————————————————-
"נו?!" אנג'ל אמרה, כשהיא מתנשפת, ותופסת בברכיה.
"באמת שאני לא יודעת איך נהינו חברות כל כך טובות.." תהיתי בקול רם.
"זה מה שרצתי לומר לי והיינו צריכות לרוץ ככה, מטומטמת?!"
היא אמרה לי, ואני ישר קפצתי אליה, וצחקנו מלא, ואז הגענו לעניין, כשאנחנו מתנשפות.
"אז ככה, אה.. אני לא יודעת מאיפה להתחיל.." אמרתי ואנג'ל התעצבנה "נו פשוט תתחילי!" היא אמרה והתחלתי, וסיפרתי לה הכל, מהרגע שחזרנו מבית הספר, עד הרגע שבו נסעתי לבית הספר.
————————————————————-
"ואוו" אנג'ל אמרה כשהלכנו בחזרה לכיתה.
"תלכי לבקר אותו?" היא שאלה והנהנתי בעדינות. "כן."