עמוק בלב.. – פרק 2 –

דפי בהתה במשהו ואז ישר הגיבה לשיחה. "מה?! אני לא יכולה לראות את עצמי בלעדייך!"
ניתקתי לאבא שלי והתקדמתי צעד אחד לעבר הכיתה. "אל תישכחי שבגלל הראייה שלך ליפני ארבע שנים אין לי אמא" אמרתי לה בחיוך. לא יודעת למה חייכתי. היא הביטה בי במבט עצוב והורידה את מבטה לרצפה.
אז כמו שהבנתם דפי כבר לא עיוורת. הראייה חזרה לה בידיוק יום אחרי שדורין רצחה את אימי.
אתם שואלים איך לא תפסו את דורין? לא ידענו שאימי נירצחה אז לא התקשרנו למישטרה. רק מספר ימים לאחר מכן ידענו אבל זה היה מאוחר מידי.
התקדמתי לכיתה השיעור הראשון כבר ניגמר וחיכיתי למורה שתגיע.
קמתי לעבר המורה וניסיתי לומר לה שאני לא מרגישה טוב ואני צריכה ללכת הביתה ויש לי אישור.
"תראי לי את האישור." היא אמרה לי. "אה… שכחתי אותו אצל המזכירה."
"אז לכי למזכירה ותביאי אותו." איזה מורה טיפשה. רק שתדעו אני מעולה בתירוצים אני מתעסקת בזה ארבע שנים. והמורה הטיפשה שלי אכלה את התירוץ. יצאתי לכיוון אבא שלי.
"קדימה אבא תיסע לבית לארוז."
"היא יכולה להגיע לבית שלנו בשניה!" הוא ענה לי. "אז אני יארוז כמה דברים ואני אתן לך כמה דברים להמשיך ואז אלך לתחנת הרכבת." "אין בעיה לורן, אבל תהיי זהירה את יודעת הרכבת מסוכנת מתל אביב לרשל"צ."הוא אמר לי. "בסדר אבל סע מהר אני רוצה לעזור לך לארוז לי כמה שיותר."

——————————-

"את זה וזה וזה…." אמרתי לאבא שלי בעוד שאני זורקת לו דברים מהארון והוא מנסה לקפל כמה שיותר מהר ולהכניס למזוודה. בשתי מילים- נילחם איתה.
"תביאי רק בגדים שאת באמת אוהבת בסוף לא יהיה מקום לשאר הדברים!"
"יש לי רעיון!" אבא שלי מילמל משהו ןהסתכל עליי במבט מוזר וניסה להכניס את הבגדים.
"הלו?" "לורן מה את עושה?!" "ששש…" אמרתי לו.
"כן.. כן… כן…" "לורן!" הוא צעק עליי. "אין שום בעיה אבל תבואו כמה שיותר מהר זה דחוף!"
"לורן מה עשית?!" "רק הזמנתי מרמי הובלות." עניתי לו. הוא נאנח.
"חשבתי לקנות רהיטים חדשים.."
"כן אבא זה רעיון מצויין!" קפצתי בהתרגשות.
"אבל מה נעשה אם הישנים הזמנת הובלה?"
"אין שום בעיה אני מבטלת." הוא שוב נאנח.
" טוב רוצי לרכבת אני יעביר את המזוודות, והיום נילך לקנות רהיטים ולרשום אותך לבית הספר ןיש עוד מלא דברים לעשות אז יאללה."
"טוב." קפצתי בהתרגשות לקחתי את התיק ואת מישקפי השמש והלכתי לתחנה.
עליתי על הרכבת והתיישבתי במושב ליד הכניסה.
פיתאום עלתה מישהי שהעיפה בי מבט ומהר הורידה את מבטה לתיק לחפש מישקםי שמש וכובע, ניראה לי בכדי שלא אזהה אותה.
שמתי מיד גם אני מישקפי שמש שלא תזהה אותי כי חששתי בגלל שלא רצתה שאני אזהה אותה.
היא עלתה והתיישבה מושב מאחוריי. יש משהו שהיא לא ידעה אבל אני כן.